בגילי...2

 

בגילי... 2

אני שותה את הקפה שלי, יושבת בכורסה האהובה עליי ליד החלון.

מביטה בירוק שמקיף אותי ומזין אותי. נושמת עמוק, מרגישה שמחה על עצם החיים ומודה על שובו של המודעות שלי למישור ההתגשמות הזה. הבוקר קיבלתי הודעה שהציעה לי לעקוב אחר “פרוטוקולים” כדי להגיע לתוצאות המובטחות. חשבתי על המילה הזאת, שנמצאת עכשיו באופנה — כביכול טכנית, אבל נושאת מטען רגשי עצום כשהיא מיושמת על החיים: פרוטוקול. מערכת של כללים, מחוות והתנהגויות שאנו ממשיכים לבצע כי פעם היה בזה היגיון — או כי מישהו אמר לנו שכך צריך. אלו הוראות שלרוב אינן נראות, שמארגנות את הדרך שבה אנו פועלים, מגיבים, מרגישים, ואפילו את היחסים שלנו עם הזמן. החל מהרגל אוטומטי, ציפייה חברתית, תפקיד שקיבלנו בלי לשאול, דרך ישנה של הגנה, או אמונה שכבר אינה קשורה למי שהפכנו להיות. חברים, לפרוטוקולים יש כמעט חיים משל עצמם — הם ממשיכים לפעול גם כשהם כבר לא משרתים אותנו, שורדים, תופסים מקום.

ומה הקשר לגיל? האם יצא לכם לאחרונה לגלות שאתם כבר לא רוצים משהו שבעבר היה חיוני? הרגל, שגרה, דרך תגובה, אפילו אנשים שכבר אינם מושכים אתכם? לפתע, מה שנשאתם במשך שנים מתחיל להכביד באופן מוזר. ואתם חושבים: “אבל תמיד עשיתי כך…” כן. גם אני.

אני חושבת שמגיע רגע בחיים שבו צריך לערוך בדיקה עמוקה בפרוטוקולים שאנו עוקבים אחריהם בלי לשים לב, כדי שלא נישאר כבולים לציפיות אשלייתיות, מכחישים שינויים. מה עדיין הגיוני ומה הפך למשא מיותר? מה צריך להיוולד ומה צריך למות? בעיניי, הכחשת הזמן היא אחד הפרוטוקולים האכזריים ביותר, כי היא מזינה ציפיות לא מציאותיות שאין להן בסיס. שמעתי פעם משפט: “הגיל לא מבקש רשות; הוא נכנס בדלת הראשית בזמן שאנחנו מעמידים פנים שמביטים מהחלון”. זה לא ניתוק אלים, אלא “תודה שהבאת אותי עד כאן, אבל עכשיו אני הולכת בדרך אחרת”.

אה, הפרידות הדחויות שלנו… כי בינינו, תמיד יש משהו שצריך להשאיר מאחור. יש אמונות שהתיישנו רע, הרגלים שכבר לא מגנים, גרסאות של עצמנו שהפכו צרות מדי. מגיע רגע שבו את מחזיקה את החפץ ביד ושואלת: נשאר או הולך? את מביטה במראה ואומרת את הפרידה העדינה ביותר — לא מתוך קבלה של הגיל כהפסד, אלא כטריטוריה חדשה. כי להדחיק את הזמן זה להדחיק את החיים עצמם. להגיד שלום לאשליית הנעורים הנצחיים מפנה מקום לבשלות שאינה כניעה, אלא עוצמה — היכולת לוותר על פיקציות קטנות ששימשו אותנו כדי לא להתמודד עם המציאות. כשמשחררים את הפיקציות האלה, זה כואב, אני יודעת, גם אני מתגעגעת — אבל זה משחרר. זה סוג של פרידה שמאפשרת לנשום, כי היא עשויה מאמת.

ודרך אגב, חשבי איתי: אולי החיים הם פחות על לצבור ויותר על ללמוד את האמת על הזמן הנכון? מעשה של יושר עם הזמן, לא של ויתור כפוי. להכיר בכך שחלק מהדברים מילאו את תפקידם — זיכרונות יפים, כן — אבל חלק מהגרסאות שלנו כבר לא משרתות אותנו, חלק מהקשרים השתנו, חלק מהחלומות היו רק ניסיונות, וחלק מהפרוטוקולים עכשיו מפריעים. וששום דבר מזה לא צריך להיחשב ככישלון אישי. זה להסתכל על מה שהיה ולומר: “תודה. אני ממשיכה מכאן”.

והאשמה… היא זו שמחזיקה אותנו בפרוטוקולים ישנים, בלי רשות לעדכן את החיים, ומופיעה כשאנחנו חושבים שעלינו להיות מי שהיינו. לומר שלום בלי אשמה לגרסאות הישנות שלנו מפנה מקום לגרסה הנוכחית לנשום — ואולי זו הצורה היעילה ביותר של חופש. לומר “די!” כשאנחנו מבינים שאנחנו חוזרים על דברים שאנחנו יודעים שלא יעבדו; כשקל יותר להתעקש על המוכר מאשר להתמודד עם הריק, גם כשהמוכר כבר לא מתאים; כשאנחנו עוקבים אחרי פרוטוקולים מיושנים בלי לשים לב, כללים שאיש לא כתב אבל אנחנו מצייתים להם כאילו הם חוק, ותפקידים שפעם היו הגיוניים אבל היום אנחנו ממשיכים רק כי “כך היה תמיד”. פרוטוקולים הם זה: מסילות ישנות שנשארות שם גם כשהרכבת כבר לא עוברת.

מה עדיין מחזיק אותי? מה רק תופס מקום? מה חי? מה מכביד? ובעיקר — מה אני ממשיכה לשאת רק כי אני מפחדת לא לדעת מי אהיה בלעדיו. אנחנו מנסים לשמר ודאויות שכבר לא מתאימות לגוף, לקצב, למבט. מנסים להקפיא גרסאות שלנו שכבר נפרדו מזמן, כדי לשמור על העולם יציב — גם כשהכול כבר השתנה. עם הגרסאות הישנות שלנו, אנחנו מצפים שהחיים יגיבו כמו פעם, שאנשים יראו אותנו כפי שראו, שהעתיד ימשיך לפי תסריטים שכבר לא קיימים — ואנחנו רוקדים כוריאוגרפיה שכבר לא מתאימה למי שאנחנו היום. אה, חברים, החיים מבקשים תנוחה אחרת, קצב אחר, מבט אחר.

דמיינו מדורה קסומה, ונזרוק לתוכה את הפרוטוקולים שכבר לא מחזיקים אותנו, את העקשנות שקושרת אותנו למה שלא עובד, את הגרסאות הישנות שמילאו את תפקידן; ציפיות שנועדו רק למלא את הריק, את הפחד שהחזיק אותנו קטנים, את האשליה שהזמן לא נוגע בנו. רוצים לדעת? אולי זה הזמן להתייחס לניצחונות שלנו בעדינות רבה יותר: להוציא מהמגירה את מה שכתבנו, יצרנו, שמרנו, חלמנו — את החוכמה והניסיון שלנו — במחווה של טיפול עצמי שדחינו במשך שנים. כי כל סימן מספר סיפור. כי כל מעידה הפכה לחוכמה. כי כל התחלה מחדש היא מעשה של אומץ. ואולי זה מה שמשנה הכול: לקבל את החדש, לשחרר את מה שמכביד, לצחוק על מה שלא הצליח, ולהתחיל לאהוב את עצמנו בדרך שלא הרשינו לעצמנו מעולם.

בסופו של דבר, זהו מפגש מחדש, תיקון מסלול. וזה… פשוט הרבה יותר יפה כך. בסופו של דבר, התנועה הזאת אינה על אובדן. היא על אומץ, על יושרה. על ליישר קו בין מי שהיינו, מי שאנחנו ומי שאנחנו עוד יכולים להיות. עם האומץ להתחיל מחדש — גם בלי לדעת בדיוק לאן — להביט שוב במראה ולומר: “אני אוהבת אותך. כל הכבוד שהגעת עד כאן.”

 

...בגילי

לפני זמן מה, ממקום מאוד פנימי שלי, קיבלתי מסר שאמר שבשלב החדש הזה בחיי כדאי לי לנסות להאט, לנשום ולהרגיש. אהבתי את הרעיון והתחלתי לתרגל. האטתי וניסיתי להפחית את רמת הדרישות מעצמי; שמתי לב לנשימה והצלחתי להשתחרר מכמה אחיזות; והתחלתי להבחין בשינויים בתחושה שלי. הבטתי אז במראה, מול כל הביטויים החדשים שהזמן מביא, במבט של שותפות — מבט שמכיר את הדרך שעברתי, את הניצחונות השקטים, את הנפילות שרק אני יודעת, ואת הכוח שהביא אותי עד לכאן. ובמתנה, התחלתי לסלוח — גם לעצמי — פשוט לשחרר. אני רחוקה מסיום התהליך הזה, אבל במפגש הזה עם עצמי עלתה בי רצון לרשום מילים שהתחילו לקרוא לי: פשוטות, עמוקות, מין מחשבה משוחחת, נקראת או נשמעת. קראתי לרצון הזה “בגילי…”, ורציתי שהמילים והרעיונות האלה יתחלקו, שיגיעו ללבם של אלה שהולכים בדרך החיים — בין אם כבר רחוק ובין אם עדיין לא — כדי שנלמד זה מזה.

בגילי, הבדידות קיבלה קווים חדשים. היא לא תמיד היעדר; לפעמים היא רק שקט עמוק יותר, אולי מרחב, אבל מרחב שבו אני פוגשת את עצמי, גם כשאני לא תמיד אוהבת את החברה. למדתי לאהוב אותה בכל הרגעים, גם כשהיא לפעמים כבדה. זה הרגע שבו אני מבינה שהעולם בחוץ רץ, ואני כבר לא עומדת בקצב. אני רואה אנשים ממהרים ונזכרת בזמן שגם אני רצתי, אבל היום הגוף מתמקח, המחשבה מתעייפת, הזיכרון בוגד, והמרחק הזה בין מה שאני רוצה לבין מה שאני מסוגלת נוגע בלב. אבל אם שינוי הוא חוק החיים, בית הספר שלנו, אני מנסה ללמוד את השיעור, מבקשת עזרה מהמוזיקה, שומעת ושרה את הגעגוע.

בגילי, תחושת השייכות נעשתה נדירה יותר. בשיחות מסוימות אני מרגישה זרה, כאילו הנושא עבר שפה או ממד ורק לי לא הודיעו. פגישות שבעבר עניינו אותי עכשיו נראות רחוקות. אני שם, אבל לא ממש איתם, כאילו הם אומרים: “לכי חפשי את השבט שלך.” וזה בסדר — אני כבר בדרך.

בגילי, הבית הפך למקדש והמוזיקה לחברה. אני רוקדת, שרה, מתעמלת, ברית קטן עם הגוף. הקריאה היא צלילה, מין “קפה עם חברים”, שיחה בעולם הרעיונות והלמידה — גם דרך ספרים, סרטים וסדרות — והכתיבה כמו שער שנפתח להשתתפות שלי בחילופי הדברים האלה. אני יודעת שלשערים האלה יש זמן לסגור, כשהעייפות מגיעה מוקדם יותר והאנרגיה נגמרת מהר יותר, וזה בסדר: להאט, לנשום ולהרגיש.

ואם אני לא שמה לב והייאוש מנסה להיכנס, זה הזמן לצאת, לראות אנשים, לומר שלום, להיות שימושית. אגב, בגילי החיפוש אחרי תועלת השתנה. אני לא רוצה להיות שימושית מתוך חובה או פחד להיות נטל; אני רוצה להיות שימושית בדרך שעושה לי טוב, שמזכירה לי שיש לי עוד מה לתת — כי יש, גם כשהעולם לא תמיד רואה. ואם בגילי אני לפעמים מרגישה מחוץ למפה, כשהקשרים קרובים ורחוקים בו־זמנית וכל אחד לכוד בקצב שלו, אני נזכרת שהקצב שלי עכשיו אחר: איטי יותר, קשוב יותר, רגיש יותר, כולל הטקסים הקטנים, כמעט בלתי נראים, שמביאים לי אור כשהחושך מאיים.

עכשיו יש זמן לקפה שנעשה לאט, ריחני, עם טוסט וחמאה בלי טרור תזונתי; למקלחת ארוכה, להרגיש את הקסם של המים על הגוף עם מוזיקה ואולי קטורת ובלי ריצות חרדות; למוזיקה שמחבקת אותי ומשמחת את הבית וקוראת לי לשיר או לשרוק או לרקוד, לתת לגוף לדבר; ולפתע קטע מספר שקורא לי בשמי למסע של קריאה שמעביר אותי למקום אחר. לבשל, לשחק “בית”, להניח רגליים על השולחן — ויש עוד הרבה. אני אוהבת לשמוע על טקסים קסומים שאחרים המציאו ואימצו — מרגיעים, מצחיקים, בלי אשמה.

בגילי למדתי שהחיים לא נגמרו. הם רק שינו גוון, נעשו אינטימיים יותר, ולפעמים אני מוצאת בהם יופי שמעולם לא ראיתי: קרן שמש שנכנסת מהחלון, פרחים צבעוניים בדרך, דברים שמעוררים את הנשמה הפואטית של הילדה שגרה בלבי. זה יופי שלא מבקש מהירות, לא מבקש מחיאות כפיים, לא מבקש נעורים — יופי שאומר רק: “הישארי”, “המשיכי”, “יש עוד”. כי עדיין יש דרך, עדיין יש גילוי, עדיין יש אותך.

AO PÉ DO OUVIDO

 https://youtube.com/playlist?list=PL7KCoHqRAtpgkN93PrB4ZC9ZnlGYC2h3L&si=YLfRWlxrS16qMz3J

Reflexão sobre Desafios

 Reflexão sobre Desafios

Os desafios inerentes à própria vida muitas vezes nos surpreendem: aquilo que nos parecia seguro e estável mostra-se vulnerável, ameaçador, perigoso; o inesperado paralisa, a confusão de ideias e crenças avança sem piedade em nossa direção, afastando a clareza, nos deixando escorregar numa montanha russa emocional. O corpo também se ressente, e nos distanciamos da conexão com a voz da alma. Quando nosso diálogo interior é interrompido, medos e inseguranças mobilizam velhos gatilhos, e a vitimização impede respostas e soluções mais adequadas aos nossos dilemas.

Mas, vamos combinar que precisamos nos acalmar, refletir, tomar decisões. O primeiro passo é equilibrarmos os aspectos emocional e energético, aplacando a ansiedade, abrindo caminho para um bom diálogo interior. Portanto, sem ideias perfeccionistas neste momento, o negócio é encontrar um canto onde se possa apoiar os pés no chão, encostar a coluna, sentada ou deitada, como for possível. A respiração, em busca de harmonia, é o início. Vamos nos acalmando inalando e exalando lentamente, entendendo como estamos nos sentindo, colocando as ideias e sentimentos em alguma ordem mais coerente. Sentimos nosso coração, suas batidas, colocando uma das mãos sobre essa força maravilhosa de vida, e a outra mão um pouco mais abaixo. Vamos nos permitindo imaginar raízes fortes saindo de nossos pés em direção à terra, intencionando receber nutrição através do aterramento. Prosseguimos respirando, lentamente, tranquilamente, e criamos agora uma ponte saindo do topo da cabeça intencionando conexão com a fonte, aquela de nossa compreensão. Sabendo que a nossa energia está onde está a nossa consciência, vamos nos concentrando em cada parte de nosso corpo, dos pés até a cabeça, desacelerando, respirando e sentindo, passeando por ele. E assim, usando a pausa da ansiedade, começarmos a pensar, a nos questionar, sobre a mudança, que tudo indica, agora será necessária em algum nível. Se já desaceleramos, respiramos mais fundo, e sabemos como estamos nos sentindo, papel e caneta à mão. É hora de perguntarmos àquela parte que nos intui e só ouvimos quando silenciamos a mente sobre intuições para iniciarmos um processo: o que está realmente acontecendo, com quem podemos contar, precisamos de ajuda, por onde começamos? São muitas perguntas e a organização e a calma são fundamentais, muito mais do que escavarmos motivos nesse momento, porque estacarmos no mundo das ideias é bloquear as ações necessárias. Mais adiante haverá tempo para investigações sobre causas. Como nos fortalecemos? Para o medo, informações atualizadas e confiáveis, grupos de apoio, terapias, aconselhamentos, amigos próximos. Tempo de soltar a nossa voz que andou adormecida, nos comunicarmos, estarmos presentes em consciência, com determinação, acreditando na possibilidade de aprendermos novas maneiras de nos posicionarmos na vida e superarmos as adversidades. Com esperança, cuidarmos das influências que nos abatem, pois a hora é de coragem e proatividade. Desafios, com toda a sua dureza, são mestres pelo lado avesso que nos ensinam sobre nossa força interior e resiliência. É hora do enfrentamento que a alma feminina conhece bem, e que sabe exatamente quando dizer “Basta!”.

É seguindo em frente que mais adiante poderemos compreender por onde estivemos, as crenças que nos dirigiram, as portas que abrimos e onde nos equivocamos; ou compreender que algumas de nossas aventuras e romances por essa vida foram as soluções mais criativas que pudemos manifestar naqueles contextos. Sem culpas paralisantes, é possível dar sequência a ressignificações. Gosto de pensar que ressignificar é como olharmos para uma estante de livros com suas infinitas possibilidades de organização, ou olharmos para uma paisagem de vários ângulos. As visões e interpretações mudam, e se nem sempre é algo prazeroso, trata-se de um processo libertador, onde dores e traumas recebem novos sentidos, mais perdões, gerando mais fôlego, mais força, transformando velhas crenças sobre impotências. Nesse caminho, feito de absoluta honestidade, internamente, pouco a pouco vamos criando novas alternativas, para mais tarde podermos compartilhar a sabedoria adquirida: ensinarmos sobre o verdadeiro pertencimento, o perdão a si mesmo, e aos outros dentro das possibilidades, o desapego ao que não mais nos serve, a aceitação de falhas aprendendo com elas.Conhecendo nosso novo ritmo e estilo desejado de vida, nos reconciliamos com a própria história, e sim, aí temos condições de ajudarmos a quem vem vindo e necessita dessa força para prosseguir. Honrar as próprias experiências com gratidão é uma linda forma de ressignificação, pela transformação da dor em aprendizado a serviço da vida. Para que a vida volte à vida, é preciso habitar a própria alma. Cito Viktor Frankl, “não é o que você espera da vida, mas o que a vida espera de você”.  

 

 

POESIAS MUSICADAS

https://youtu.be/B8-UAHwMd9U?si=ZAd9iSH4eisdiyu2

Projeto Mandala vol 1, e ainda Mandala 2, tudo no Spotify também. E sempre músicas novas, cheias de poesia e criatividade. 

Este é um link muito especial, emocionante, porque remete ao amor entre mãe e filho. É feito de poesias musicadas, que refletem momentos da vida cantadas. Ah, a música, sempre mágica! Com arranjos e vozes que tocam a nossa alma, meu filho me deu esse presente: fez a produção musical das letras de minhas poesias, e palavras que andavam meio esquecidas na gaveta ganharam nova vida!

Compartilho aqui o link para que vocês possam também vibrar conosco, e aguardo os comentários.

(96) IV@NSC - YouTube 

http://youtube.com/post/UgkxOh1YiiQpwAl-BawP_1yYt4u_cyRUWKex?si=u9rgWVQmGy7AgmYg 

לזכור זה לחיות, מסכים?

 

                        ?לזכור זה לחיות, מסכים

גרה פה ושם, אני מתאמנת על שחרור ההיקשרות. את הדרך שלי אני יוצרת תוך כדי הליכה, ובאמצעות הסיפורים של הפינות שלי אני מגלה את החירות שבתוכן המממש. כמו צעיף שמוסר, אני מוסיפה עוד תיבול לתזונה רוחנית שמגלה את סודותיה. אני יודעת שההחלטות הפנימיות הן שמניעות את עולמנו; אני מאמינה שכל מצב שמופיע מולנו מכיל בתוכו שאלות, שבאופן מעשי הופכות להזדמנות לצמיחה.

יום אחד, לא מזמן בישראל, עדיין בתקופת לימודי העברית, קיבלתי שיחת טלפון מבני, שכבר היה בארץ שנה, ואמר לי שהכניס את שמי לתוכנית רדיו שמציגה חיילים עולים ואמותיהם. הייתי אמורה להתראיין בפסח, יחד עם אמהות אחרות באותו מצב. פתאום, התחלתי לדבר עברית (או בעצם עברינגליש) בטלפון, כשכתבת התקשרה אליי כמעט כל יום. יש רגע שבו את נרגעת ונותנת לדברים לזרום, וזה הפך למהנה לדבר איתה. וכך הלכתי לראיון. דיברתי, הצטלמתי, הכול זרם יפה.

כדי להוכיח שלעולם איננו לבד, מצאתי גם את משפחתי הישראלית בארץ, ממש כמו קסם. "צירוף מקרים" משמח, שהגיע דרך חברה ברזילאית, גרם לי לשלוח פתק לקיבוץ שידעתי, לפני שלושים שנה, היה מקום מגוריו של בן דוד שכבר נפטר מזמן. אבל, עם שם המשפחה ודרך קשר שצץ מולי, "הקול הקטן" אמר לי לנסות לברר על ילדיו של אותו בן דוד. אחרי תוכנית הרדיו (שמעתי אחר כך שהמשפחה החדשה, שמעולם לא ראתה אותי, צפתה בי כי זה שודר גם בטלוויזיה), תפסתי טרמפ עם זוג רוסי עד שהצלחתי לעלות על אוטובוס, עם טלפון פתוח, והגעתי לקיבוץ שבו המשפחה חיכתה לי. מרגש! דיברתי עם בני דודים שלי בעברית (בסגנון אינדיאני) במשך שלושה ימים. הייתי מותשת, אבל זה קרה. ברגע הצורך, אין "מה אם?" שיכול לשתק אותנו.

לפעמים אני חושבת שאם נצליח להוריד את רמת החרדה לגבי מה שיקרה בעתיד, ופשוט נבטח באינטואיציות שלנו, מניפת האפשרויות נפתחת ומראה דלתות. ידעתי שעליי לעזוב את מרכז הקליטה שבו הייתי לאחר שישה חודשים, ושם הייתה התחנה הבאה שלי. הייתי צריכה לבחור. עיר? קיבוץ? עבודה? ומה עם אישור התואר? אה, זו כבר סיפור אחר! איך הייתה האנרגיה שלי? מה הייתי רוצה לעשות קודם בישראל? והייתה לי הוודאות — כששמעתי רק את הקול הפנימי שלי שצעק על הגבולות והאפשרויות שלי, מזכיר לי את החיים החדשים — שאני צריכה, קודם כל, להרגיע את הרגשות שלי.

רציתי, אם כן, ובחרתי להרגיש קרובה לאנשים שהיו מוכנים לקבל אותי, לשקם את האנרגיה שלי ליד הטבע, ולסדר את הרעיונות והרגשות שלי. היום אני עדיין גרה בקיבוץ, כי אני אוהבת להעריך את יצירת המופת של הטבע שסביבי. עד מתי? האמת, אני לא יודעת. מי יודע? אני גם לומדת לקבל את הזמן הנכון של הדברים.

אני מאמינה ששינוי, לא משנה מהו, הוא תמיד תהליך מורכב. אנחנו מתעקשים לשים את הישן בנוף של החדש עד שנגלה שכל רגע הוא ייחודי, והחזרה נשארת בראש שלנו, לוקח זמן לעצור אותה. בינתיים, אנחנו עוברים "ניקוי", כדי שנוכל לבחור מה אנחנו רוצים בהקשר החדש הזה. אבל, כמה שזה כואב, בואו נודה — אין כמו לראות את עצמנו מתגברים על מכשולים... רק כדי להתחיל הרפתקה חדשה, שוב, בריקוד הזה שנקרא חיים.

Recordar é viver, concorda?

                     Recordar é viver, concorda?

-  

Morando aqui e ali, vou treinando o desapego. Minha estrada eu faço caminhando, e com as histórias dos meus cantinhos vou descobrindo a liberdade nos seus conteúdos realizadores. Como um véu que é retirado, adiciono mais tempero a uma alimentação espiritual que mostra seus mistérios. Sei que são as decisões internas que movem nosso mundo; acredito que cada situação que nos aparece pela frente contém em si questões, que de forma prática, tornam-se uma oportunidade para o crescimento.
Um dia, há pouquíssimo tempo em Israel, ainda no período de estudos do hebraico, recebi um telefonema de meu filho, que já se encontrava há um ano no país, dizendo que havia colocado meu nome num programa de rádio que apresentava soldados imigrantes e suas mães. Eu daria uma entrevista, em Pessach, juntamente com outras mães na mesma situação. De repente, eu passei a falar hebraico (ou melhor, hibringlish) por telefone, interrogada pela repórter, que me ligava quase diariamente. Tem uma hora que você relaxa e deixa rolar, e passou a ser divertido falar com ela. E lá fui eu para a tal entrevista. Falei, tirei foto, tudo fluiu direitinho. Como para comprovar que nunca estamos sós nessa vida, também tinha encontrado, magicamente, minha família israelense no país. Uma feliz “coincidência”, canalizada por uma amiga brasileira, me fez mandar um bilhete para um kibbutz que sabia, há trinta anos atrás, era onde morava um primo que já havia morrido há muito tempo. Mas, com o sobrenome e um contato que surgiu na minha frente, a “vozinha” me disse para tentar saber dos filhos desse primo. Depois do tal programa de rádio, (soube depois que a nova família, que nunca tinha me visto, me assistiu porque passou também na televisão) peguei carona com um casal russo até poder me enfiar num ônibus, celular ligado, e cheguei ao kibbutz onde a família me esperava. Emocionante! Falei com meus primos em hebraico (de índio) por três dias. Fiquei exausta, mas aconteceu. Na hora da necessidade, não há “e se?” que nos paralise.
Às vezes penso que se conseguirmos baixar o nível de ansiedade sobre o que nos ocorrerá no futuro, e simplesmente confiarmos em nossas intuições, o leque de possibilidades se abre, mostrando portas. Sabia que deveria deixar o Centro de Absorção onde me encontrava após 6 meses, e ali estava minha próxima parada. Eu precisava escolher. Cidade? Kibbutz? Emprego? E a revalidação do diploma? Ah, essa é outra história! Como andava minha energia? O que gostaria de fazer primeiro em Israel? E tive a certeza que - ouvindo apenas a minha própria voz que gritava lá dentro sobre meus limites e possibilidades relembrando-me sobre a nova vida - necessitava, antes de mais nada, acalmar as minhas emoções. Desejei, então, e escolhi sentir-me perto de pessoas que estavam dispostas a me receber, recuperar minha energia perto da natureza, e colocar minhas ideias e sentimentos em ordem. Hoje ainda moro em kibbutz, porque adoro apreciar a obra-prima da natureza ao meu redor. Até quando? Na verdade, não sei. Quem sabe? Também estou aprendendo a aceitar o tempo certo das coisas.
Acredito que mudar, seja lá o que for, é sempre um processo complicado. Nós teimamos em colocar o velho na paisagem do que é novo até descobrirmos que cada momento é único, e a repetição fica em nossa cabeça, demora a parar. Enquanto isso, passamos por uma “faxina”, para que possamos escolher o que desejamos nesse novo contexto. Mas, por mais que doa, vamos combinar, não há nada como se ver superando obstáculos...só para começar uma nova aventura, outra vez, nessa dança que é a vida.

חברה יקרה

 

             חברה יקרה

כבר זמן רב לא החלפנו סודות, אבל רציתי לספר לך שאני מנסה להחזיר קצת מהזמן שבו הייתי ילדה קטנה, זו שאני רואה בתמונות באלבום שלי מדי פעם. ועלה בדעתי לשאול אותך אם יש לך חדר בלגן. את צוחקת, רוצה לדעת מאיפה הוצאתי את הרעיון הזה עכשיו? אני אגיד לך. מדברים כל כך הרבה על הילד הפנימי, שהמשמעות שלו כבר איבדה את הכוח, לא חושבת? חבל! עדיין טוב שהתמונות על הנושא הזה מגיעות אליי למחשבה. את יודעת, יום אחד צחקתי לבד כשהבנתי, בגוף ובנשמה, שאני עדיין אותה מהות. אסביר. עדיין יש לי אינסוף אפשרויות של ביטויים, גם עם כל כך הרבה שינויים פיזיים, רגשיים, מנטליים, רוחניים; במהלך כל המסע של חוויות ויחסים, המגוונים ביותר, למדתי דברים חדשים אינספור, ותראי, חברה, אני עדיין מזהה את עצמי, דרך שטחי הזיכרונות שאני חוצה, עם תכונות שלא השתנו הרבה. ואת יודעת מה? היום, רחוקה ממשברים הטבועים בנעורים, אלה זיכרונות אפילו נעימים ומצחיקים, כי הראייה שלי אחרת.

ואז ראיתי שיצרתי חדר בלגן, שאני קוראת לו בחיבה סטודיו, שבו אני מתכננת יום אחד, מי יודע, לשים שלט על הקיר: "עכשיו מותר!". רציתי לחלוק איתך, אולי כדי לשמוע אותך מספרת שוב את הסיפורים שלך, כמו שעשינו בבלגן של הלבבות שלנו, פעם. הייתי אוהבת לחזור על הנברשת הוורודה, בצורת כוכב, שהייתה לי פעם בחדר, ושאהבתי כל כך; אני חושבת שכבר אין זמן להשיג פסנתר וללמוד לנגן עליו, כמו זה שהביא את אמא קרוב אליי, בחדר שלי, כשזמזמתי ושרקתי מוזיקה קלאסית שהיא ניגנה יפה שם. כל זה מתמצה עכשיו בביקורים במסדרונות הזיכרון כשמכה הגעגועים. זה חלק מהחיים, ואני חושבת שזה יפה שאפשר ללכת לשם מדי פעם, להפעיל איזה מתג בין הצעצועים הפנימיים שלי. אבל בסטודיו שלי יש מוזיקה, כי צלילים וקצבים הם קסומים, ואני לא יכולה בלעדיהם. זה בלי לדבר על כל החפצים שמשקפים אותי: ספרים, המכשירים הקטנים שלנו מכל יום, שולחן כתיבה, עפרונות צבעוניים לצביעת מנדלות, ניירות קטנים ותזכורות על הקירות, חפצים שאני חושבת שהם חמודים, קריסטלים, קטורת, ואפילו לוח ירוק קטן עם גיר ומחק, כדי ללמוד כמו שעשינו פעם, זוכרת? אני רואה שיצרתי פינות, כמה מעשיות, אחרות מקושטות, ואני חושבת שהמקום די חביב. זה בסטודיו שלי שאני עושה את ההתעמלות האנרגטית שלי (תערובת של תרגילים פיזיים שלמדתי במהלך החיים), שרה, שורקת, רואה את הסרטים שלי, כותבת, ומזינה את הילדה הקטנה שגרה שם.

בעולם הזה של בחירות, שבו כמה נשכחו קצת, זה נכון, אני מבינה שאני כבר שולטת בקולון הביקורתי שספגתי והפכתי לשלי. וחברה, אני אספר לך סוד: אני משתחררת ממנו! אני כבר יכולה לטעות ולצחוק טוב אחר כך, ואם אני כותבת לך עכשיו, זה כי אני מתגעגעת אליך צוחקת איתי, כדי שדרך הקול של הצחוקים האלה נחגוג את הניצחונות שלנו בחיים האלה.

תעני, בסדר? ספרי לי גם על הילדה הקטנה שלך, אני אשמח לדעת איפה היא מסתובבת.

חברה יקרה שלי,

איזה שמחה עצומה לקבל את המכתב שלך! הלב שלי התחמם ועלה לי חיוך על הפנים בקריאת כל מילה. זה כאילו הזמן לא עבר ואנחנו חוזרות להיות יושבות על הרצפה בחדר, חולקות סודות וצוחקות עד שכואב הבטן. התגעגעתי כל כך לזה.

ואיזה רעיון נפלא זה של "חדר הבלגן" שלך, או יותר נכון, הסטודיו שלך! אהבתי את השם ועוד יותר את השלט שאת מתכננת: "עכשיו מותר!". זו האמת הכי טהורה. מגיע רגע בחיים שאנחנו מבינות שהרשות היחידה שבאמת חשובה היא שלנו. ואיך משחרר זה להיפטר מהקולון הביקורתי הזה, לא? גם שלי הציק לי יותר מדי זמן, אבל כמוך, אני לומדת להנמיך את הווליום שלו ולהגביר את הקול של הצחוק שלי.

התיאור שלך של הסטודיו העביר אותי לשם. אני יכולה לראות את הפינות, את הספרים, את העפרונות הצבעוניים, את הקריסטלים ואפילו את הלוח הירוק עם הגיר. איזה מקום מלא נשמה, השתקפות אמיתית של מי שאת. זה מקדש לילדה הקטנה שלך, מרחב שבו היא יכולה להיות חופשייה, יצירתית ובעיקר שמחה.

שאלת על הילדה הקטנה שלי... אה, היא מסתובבת כאן, נוכחת יותר מתמיד. הרבה זמן החבאתי אותה קצת, חשבתי של"מבוגרת האחראית" אין מקום בשבילה. אבל כמוך, הבנתי שהמהות היא אותו דבר. הילדה הקטנה שלי עדיין אוהבת להסתכל על העננים ולמצוא צורות של חיות, עדיין מתרגשת מריח הגשם על האדמה ועדיין יש לה רצון בלתי נשלט לדרוך על שלוליות (ולפעמים, אני נותנת לה לעשות את זה).




להיות בבית

להיות בבית

להיות בבית מאפשר לנו מבט חדש על מה שמקיף אותנו: אנחנו יכולים

 להתמסר למשימות שהורעלו על ידי השעמום; לגלות מחדש חפצים במגירות שיש להם סיפורים מרגשים לספר והיו קצת נטושים; או אפילו להשליך את עצמנו על הכורסה הנעימה שחלמנו עליה לסלון שלנו, לקרוא ספר, להאזין למוזיקה, לבשל, לישון, לרקוד...

ובכן, מכיוון שאין דלפק שמקבל תלונות על הבדידויות שלנו עם נגיעות של נטישה כביכול, נותר לנו רק לשנות אותן, אם הן קיימות. רעיון טוב יכול להיות החיבור ליופי של המקלט שלנו, כמו שעושה האביב עם הפרחים הצבעוניים החדשים שצומחים על העצים ובאדמה: הוא לא נשבר מהנסיבות, הוא פשוט מתבטא. היופי יכול להיות בכל דבר שנבחר, כמו כוונה. אם נרצה לראות אותו, הוא יהיה שם, וזה יתלה ביצירתיות שלנו להסיר את הצעיפים שמסתירים אותו, ושגם שייכים לזיכרונות שלנו.

הבית שלנו משקף אותנו, רבים כבר אמרו זאת, זה לא חדש. הוא מראה את הדחיות שלנו, הטיקים, הצרכים, הרצונות לנוחות, וזה היופי: לראות את עצמנו, את הפינות המועדפות עלינו, שם אנחנו נטענים באנרגיות להתמודדויות חדשות. ואם הצרכים משתנים, אולי גם הסידורים שלנו צריכים להשתנות. עם או בלי מוזיקה, רגליים למעלה, קוראים או רוקדים, להיות בבית יכול להיות מפגש מחדש עם האינטימיות של היצירות שלנו, כי כשאנחנו מעריכים או מחזירים למקום חפצים ופינות, אנחנו מסובבים מפתח למשמעויות חדשות.

להיות בבית יכול להיות סוג של הפסקה נחוצה כדי לחשוף לעצמנו באיזה חלק של הדרך הקיומית אנחנו נמצאים, אם יש שינויים דחופים שצריך לספק, ולהכין את עצמנו לגלות את הצעדים הבאים.

טיול, פשוט ככה

  

           טיול, פשוט ככה   

לשוחח, אחרי יום חם ועם הרבה עבודה לכולם. אבל, באותו לילה הכל היה כל כך שקט, החום פחת במידה רבה, והצעתי לה לצאת קצת, לטייל. עגלת הגולף הנאמנה שלי עמדה שם, חיכתה שנצא לטיול לילי סביב הקיבוץ. מצוידות בקפה, מים, אגוזים ושקדים, יצאנו לדרך.

אני, קריוקה, לא רגילה לצאת בלילה, בזמנים האלה, מפחד שודדים, עדיין רוטטת ומעריכה שיש את האפשרות הזו כאן, בקיבוץ. לשוחח באוויר הפתוח, לטייל, לפגוש אחרים שגם היה להם את אותו הרעיון, זה אחד הדברים הפשוטים והנעימים שלא היינו צריכים להפסיק לעשות. אני זוכרת את התקופה כנערה, בריו, מדי פעם אמא ואני אהבנו לקחת אוטובוס לכיוון רוסינייה, ללכת עד התחנה האחרונה ואז לחזור לקופקבנה. איזה תענוג! זו הייתה הדרך שלנו להירגע ולהעריץ את הנוף של העיר הנפלאה דאז.

באותו לילה נעים, שתינו שוחחנו הרבה, בירכנו עוברי אורח, טעמנו את הארוחה הקלה המאולתרת, ובסביבה השקטה המוקפת עצים ופרחים, נושאי הנשמה שלנו הוזמנו. דיברנו, צחקנו, הסתובבנו בקיבוץ, ואפילו לא ראינו את הזמן עובר. טיולים כאלה, יותר ויותר גורמים לי להאמין שבדברים הפשוטים ביותר יש דלת המובילה לדרך השלום. כמו שנשימת אוויר צח מבהירה את הרגשות, חשוב גם שנשחרר עצמנו ממכשולים, שברובם כבר אפילו לא יודעים יותר מאיפה הם הגיעו.




**כותרת: הרהורים על "קן ריק"**

 

**כותרת: הרהורים על "קן ריק"**

במרפסת שלי, על קורת תקרה, התיישבה ציפור, אמא לעתיד. ובכן, שם היא דגרה על ביציה, אחת אפילו נשברה ונפלה, אבל החיים נמשכים, והיא הייתה שם. מדי פעם, היא נעלמה, לא יודע, אולי יצאה לסיבוב בין העצים היפים באזור. אחר כך חזרה לקן מרוכזת במשימתה לדגור על הביצים. בזמן שאני התבוננתי באותם עצים יפים מהמרפסת שלי בכל בוקר, עקבתי אחר התהליך. אפילו חקרתי, ונודע לי שבתוך עשרים יום פחות או יותר הגוזלים יופיעו. יום אחד, הרמתי את מבטי וראיתי עוד שני פרצופים קטנים של ציפורים. שמחתי לראות את המשפחה החדשה מצטופפת על הרעף. כמה ימים לאחר מכן אחד הגוזלים כבר עזב. באופן טבעי, הוא פרש כנפיים ועף. אבל אחיו נשאר. שמתי לב שהוא ניסה לעוף, נפנף קלות בכנפיו, וויתר, חזר לקן. לקח לו עוד יום או יומיים לעזוב. אמו באה מדי פעם לבדוק איך הדברים מתנהלים, נתנה אוכל מקור למקור לגוזל שלה והלכה. ויום אחד, גם הוא, הציפור השנייה, עזב. הקן נשאר ריק.

נושא הקן הריק מזכיר לנו בדרך כלשהי את חלוף הזמן. אנו מוזמנים לעוף מחדש בדרכים שעברנו בחיים האלה, להתמודד עם כמה פרידות, להעריך מחדש גבולות ואפשרויות. לפעמים אנו מקדישים מעט תשומת לב למסרים של הטבע, ומחמיצים שיעורים על החיים במה שמקיף אותנו.

אני מניח שתקרת המרפסת שלי הוערכה היטב בחדשות הציפורים באזור, כי מיד לאחר מכן הגיעה אמא חדשה עם ביציה, שהתמקמה באותו מקום, שלא פורק. אולי זו הייתה אותה אחת, איך נדע? באופן מוזר, ראיתי מחלון אחר בבית צינור עם שתי ביצים נטושות, כבר ימים. אולי גם בעולם העופות קורים דברים כאלה: דחייה הורית ונטישה.

בכל מקרה, הגענו לעיקר: איך לתת משמעות חדשה לדחייה ולנטישה כשמדברים על קן ריק? אלה ילדים שגדלים, עבודות שמסתיימות, הזדקנות, אבל אולי הנטישה הגדולה ביותר היא שלנו כלפי עצמנו, ברגע זה, כשאנחנו לא מסוגלים להרגיש את רגשותינו. אה, געגוע. תהליך טבעי שמראה שמשהו טוב מאוד היה חלק מחיינו פעם. אני יודע, זה כואב, אנחנו רוצים עוד, שוב. מהכל. לפעמים אני חושב שאם היינו יכולים להרוג את הגעגוע לכל מה שיפה שחווינו בו זמנית, זה היה כמו להשתמש בכל התבלינים מהמטבח יחד במנה אחת. זה בטח יהיה נורא! ואני יודע שקשה לקבל שאין דרך לחזור אחורה בזמן בדיוק כמו שהדברים היו. כשדמות ששיחקנו הופכת למיושנת, זה הזמן לחפש דרך חדשה להגשמה. זה יכול לכאוב קצת, אבל זה גם סימן שזה הצליח, הילדים למדו לעוף, ועכשיו זה הזמן לטיסה שלנו, אם הקן התרוקן. משימה הושלמה? כן, החלטות חדשות יתקבלו, כיוונים חדשים יופיעו.

שונה מדחייה, אנחנו מדברים על התקדמות. זה הזמן ליצור סגנון חיים אחר, ללמוד על החברה של עצמנו ועל הבחירות החדשות. הגעגוע? ובכן, אולי עלינו לתת לזיכרונות הטובים שלנו להאיר את הדרך, כי זה גורם לנו לחייך, זה נעים לחיות מחדש רגעים טובים, ולדעת למה היינו מסוגלים. אבל אל לנו לתת להם להחליף את מה שיש לנו לפנינו כאן ועכשיו, גם אם אלה אתגרים, כי הם גורמים לנו להתפתח.

 

הפחד מלהרגיש פחד        

יום אחד, בשיחה עם חברים, מישהו אמר שיש לו פחד מלהרגיש פחד.
עלו כמה הערות, לגבי הפעמים שאנחנו חוששים מזה או מזה, על טראומות ישנות ולמידות בילדות, אבל כולם הסכימו שזה פחד מקדים ושמביא איתו אפקט משתק, כי בעולם הפנימי האיומים באמת קורים ברגע הנוכחי. בשיחה שלנו גם נזכרנו מתי מטפלים הציעו תרגיל לאנשים שעמדו לתת הרצאות עם הפחד הזה מלהרגיש פחד. הם היו צריכים לכתוב את כל המצבים הקטסטרופליים שיכולים להתרחש באירוע הזה, להגזים היטב, ולקרוא את זה בקול רם כמה פעמים ביום. המצבים אז הפכו אבסורדיים, ואפילו קומיים, עם דברים כמו מעידה, אנשים צוחקים על המרצה, בגדים קרועים, וכו'. זה עבד? כמובן, בתנאי שהאנשים ידעו על מה הם עומדים לדבר.

אבל, זיכרונות בצד, באזורי סכסוך, במצבי מלחמה, הדברים שונים מאוד. ואיך! המצבים האבסורדיים הופכים אמיתיים, בלתי צפויים, וזה לא דמיון. הטראומות, מעבר לכך שהן לא ישנות, עדיין קורות! הן מתעדכנות בכל רגע עם המידע החדש על הסלמות מסוכנות של אלימות. הפתעות קורות, ואז, כל התיאוריות האלה, (ההתמכרות של מוחות שאוהבים לדון במין המלאכים), לא מתמודדות עם הפחד הזה מלהרגיש פחד. כמו סוג של נשימה שנייה, קורה סוג של הרדמה הכרחית להישרדות, לא רק פיזית, אלא גם רגשית. ויחד איתה נוצר אופן חדש להיות קשוב, זהירות כדי למנוע הרפיות ארוכות או עמוקות, ובאותו זמן לחפש נקודת איזון, כדי לא להיכנע לחלוטין ללחץ בזמן שנקלטים אמצעי ההגנה. זה בלי לדבר על העצב ועל הרגשות האחרים שנשפכים וגורמים לנו לבכות, אבל זה נשאר לרגע אחר.

אנחנו מנסים להחליף את הפחד מלהרגיש פחד על ידי הוצאה מהמטען הקיומי שלנו את הנשימות והאנחות שמרגיעות את הרוחות, את התרגילים שמבטיחים חיזוק ברמות שונות, את הפעילויות המעניינות שמסיחות את הדעת ממחשבות לא רצויות, ומה שעוד נצליח להמציא. הרעיון הוא להגיע, לפחות לזמן מה, לפתיחות לחיים שממשיכים, בכאן ועכשיו. ובואו נסכים, רצוי לפתוח את הלב לתקווה שתהיה צדק, שיהיה שלום!

 

על אומץ                 

היה זה בסוף אחר הצהריים כשהצפירה צלצלה והזכירה לי שאנחנו במלחמה בישראל, ואפילו לא הייתי צריכה כל כך הרבה שליטה בטלפון כדי לשמוע אותה אם היא תצלצל. ההפתעה תפסה אותי ואני לא יודעת לתאר מה הרגשתי. פשוט הלכתי לכיוון הדלת, מחוברת לטייס האוטומטי, בלי לזכור את הטלפון, ועקבתי אחרי השכנים לכיוון המקלט ממש מעל הבית שלי. אני לא יודעת לומר אם זה היה הפחד או השלכות של עישון לשעבר, אולי שניהם, אבל הגעתי לשם ללא נשימה, הרגשתי רע, עד כדי נפילה. אבל הצלחתי להחזיק מעמד, ישבתי על אחד הכיסאות, עם הרבה אנשים אחרים, חיכיתי את עשר הדקות הנדרשות, וחזרתי הביתה. לקח לי כשלושה ימים להתאזן מחדש. "מלחת מסע ראשון", אמרתי לחברים, ביקשתי עזרה מהרוחניות, איבדתי את התיאבון, את התקווה, והרגשתי נשלטת על ידי הפחד. לאט לאט הרגעתי, צפיתי שאנשים ממשיכים בחייהם, והשתחררתי מהלחץ החד. בפעם השנייה, הייתי רגועה, האזעקה צלצלה ונבהלתי מאוד, אבל הצלחתי לקחת את הטלפון, לנעול את הנעליים ולפתוח את הדלת, מתמודדת עם השמש הקופחת. שלטתי בנשימה בנשימות עמוקות עד ששכן נתן לי יד ולקח אותי למעלה לשם שבו אחרים כבר היו מוגנים. ימים אחר כך עשיתי את אותו מסלול, יותר חכמה, לקחתי את התיק הקטן שלי עם בקבוק מים קטן (שעכשיו ישן ליד הדלת), טלפון בכיס. אי אפשר להתרגל לדבר כזה בלי לשלם מחיר, ובמקרה שלי, הבטן התהפכה ימים רצופים עם הפחד שעושה את שלו. בנדנדת הרגשות הוא נמצא שם למטה, כולא את האומץ שלא מצליח לרדת ולהתאזן.

לא תמיד יש לנו מודעות מיידית לשינויים שקורים איתנו כשמעבר לידיעה, אנחנו חווים משהו. החלטות דחופות הולכות ומשנות אותנו, ואת הדרך שלנו להיות ולהתקיים בחיים האלה, דוחפות את הספקות כדי לפנות מקום למידע חדש ממהר שמגיע. ובחיפוש אחר משמעות, אחר מובן, אנחנו הולכים ומפרשים, מחברים, מסיקים מסקנות על הסיפורים והסבכים שלנו, מתמודדים עם המבחנים באומץ. אנחנו ממשיכים, הולכים קדימה, מעריכים את מה שבאמת חשוב לכל אחד מאיתנו, מסירים את הצעיף שמכסה את הכוח שבא מההתמודדויות.

דרך הפחד, הבאתי לוחם למודעות שלי, והאומץ לומד לרדת מהנדנדה. אני מסיימת בזכרון של ויקטור פרנקל: "זה לא מה שאתה מצפה מהחיים, אלא מה שהחיים מצפים ממך".