חברה יקרה

 

             חברה יקרה

כבר זמן רב לא החלפנו סודות, אבל רציתי לספר לך שאני מנסה להחזיר קצת מהזמן שבו הייתי ילדה קטנה, זו שאני רואה בתמונות באלבום שלי מדי פעם. ועלה בדעתי לשאול אותך אם יש לך חדר בלגן. את צוחקת, רוצה לדעת מאיפה הוצאתי את הרעיון הזה עכשיו? אני אגיד לך. מדברים כל כך הרבה על הילד הפנימי, שהמשמעות שלו כבר איבדה את הכוח, לא חושבת? חבל! עדיין טוב שהתמונות על הנושא הזה מגיעות אליי למחשבה. את יודעת, יום אחד צחקתי לבד כשהבנתי, בגוף ובנשמה, שאני עדיין אותה מהות. אסביר. עדיין יש לי אינסוף אפשרויות של ביטויים, גם עם כל כך הרבה שינויים פיזיים, רגשיים, מנטליים, רוחניים; במהלך כל המסע של חוויות ויחסים, המגוונים ביותר, למדתי דברים חדשים אינספור, ותראי, חברה, אני עדיין מזהה את עצמי, דרך שטחי הזיכרונות שאני חוצה, עם תכונות שלא השתנו הרבה. ואת יודעת מה? היום, רחוקה ממשברים הטבועים בנעורים, אלה זיכרונות אפילו נעימים ומצחיקים, כי הראייה שלי אחרת.

ואז ראיתי שיצרתי חדר בלגן, שאני קוראת לו בחיבה סטודיו, שבו אני מתכננת יום אחד, מי יודע, לשים שלט על הקיר: "עכשיו מותר!". רציתי לחלוק איתך, אולי כדי לשמוע אותך מספרת שוב את הסיפורים שלך, כמו שעשינו בבלגן של הלבבות שלנו, פעם. הייתי אוהבת לחזור על הנברשת הוורודה, בצורת כוכב, שהייתה לי פעם בחדר, ושאהבתי כל כך; אני חושבת שכבר אין זמן להשיג פסנתר וללמוד לנגן עליו, כמו זה שהביא את אמא קרוב אליי, בחדר שלי, כשזמזמתי ושרקתי מוזיקה קלאסית שהיא ניגנה יפה שם. כל זה מתמצה עכשיו בביקורים במסדרונות הזיכרון כשמכה הגעגועים. זה חלק מהחיים, ואני חושבת שזה יפה שאפשר ללכת לשם מדי פעם, להפעיל איזה מתג בין הצעצועים הפנימיים שלי. אבל בסטודיו שלי יש מוזיקה, כי צלילים וקצבים הם קסומים, ואני לא יכולה בלעדיהם. זה בלי לדבר על כל החפצים שמשקפים אותי: ספרים, המכשירים הקטנים שלנו מכל יום, שולחן כתיבה, עפרונות צבעוניים לצביעת מנדלות, ניירות קטנים ותזכורות על הקירות, חפצים שאני חושבת שהם חמודים, קריסטלים, קטורת, ואפילו לוח ירוק קטן עם גיר ומחק, כדי ללמוד כמו שעשינו פעם, זוכרת? אני רואה שיצרתי פינות, כמה מעשיות, אחרות מקושטות, ואני חושבת שהמקום די חביב. זה בסטודיו שלי שאני עושה את ההתעמלות האנרגטית שלי (תערובת של תרגילים פיזיים שלמדתי במהלך החיים), שרה, שורקת, רואה את הסרטים שלי, כותבת, ומזינה את הילדה הקטנה שגרה שם.

בעולם הזה של בחירות, שבו כמה נשכחו קצת, זה נכון, אני מבינה שאני כבר שולטת בקולון הביקורתי שספגתי והפכתי לשלי. וחברה, אני אספר לך סוד: אני משתחררת ממנו! אני כבר יכולה לטעות ולצחוק טוב אחר כך, ואם אני כותבת לך עכשיו, זה כי אני מתגעגעת אליך צוחקת איתי, כדי שדרך הקול של הצחוקים האלה נחגוג את הניצחונות שלנו בחיים האלה.

תעני, בסדר? ספרי לי גם על הילדה הקטנה שלך, אני אשמח לדעת איפה היא מסתובבת.

חברה יקרה שלי,

איזה שמחה עצומה לקבל את המכתב שלך! הלב שלי התחמם ועלה לי חיוך על הפנים בקריאת כל מילה. זה כאילו הזמן לא עבר ואנחנו חוזרות להיות יושבות על הרצפה בחדר, חולקות סודות וצוחקות עד שכואב הבטן. התגעגעתי כל כך לזה.

ואיזה רעיון נפלא זה של "חדר הבלגן" שלך, או יותר נכון, הסטודיו שלך! אהבתי את השם ועוד יותר את השלט שאת מתכננת: "עכשיו מותר!". זו האמת הכי טהורה. מגיע רגע בחיים שאנחנו מבינות שהרשות היחידה שבאמת חשובה היא שלנו. ואיך משחרר זה להיפטר מהקולון הביקורתי הזה, לא? גם שלי הציק לי יותר מדי זמן, אבל כמוך, אני לומדת להנמיך את הווליום שלו ולהגביר את הקול של הצחוק שלי.

התיאור שלך של הסטודיו העביר אותי לשם. אני יכולה לראות את הפינות, את הספרים, את העפרונות הצבעוניים, את הקריסטלים ואפילו את הלוח הירוק עם הגיר. איזה מקום מלא נשמה, השתקפות אמיתית של מי שאת. זה מקדש לילדה הקטנה שלך, מרחב שבו היא יכולה להיות חופשייה, יצירתית ובעיקר שמחה.

שאלת על הילדה הקטנה שלי... אה, היא מסתובבת כאן, נוכחת יותר מתמיד. הרבה זמן החבאתי אותה קצת, חשבתי של"מבוגרת האחראית" אין מקום בשבילה. אבל כמוך, הבנתי שהמהות היא אותו דבר. הילדה הקטנה שלי עדיין אוהבת להסתכל על העננים ולמצוא צורות של חיות, עדיין מתרגשת מריח הגשם על האדמה ועדיין יש לה רצון בלתי נשלט לדרוך על שלוליות (ולפעמים, אני נותנת לה לעשות את זה).