בגילי... 2
אני שותה את הקפה שלי, יושבת בכורסה האהובה עליי ליד החלון.
מביטה בירוק שמקיף אותי ומזין אותי. נושמת עמוק, מרגישה שמחה על עצם החיים ומודה על שובו של המודעות שלי למישור ההתגשמות הזה. הבוקר קיבלתי הודעה שהציעה לי לעקוב אחר “פרוטוקולים” כדי להגיע לתוצאות המובטחות. חשבתי על המילה הזאת, שנמצאת עכשיו באופנה — כביכול טכנית, אבל נושאת מטען רגשי עצום כשהיא מיושמת על החיים: פרוטוקול. מערכת של כללים, מחוות והתנהגויות שאנו ממשיכים לבצע כי פעם היה בזה היגיון — או כי מישהו אמר לנו שכך צריך. אלו הוראות שלרוב אינן נראות, שמארגנות את הדרך שבה אנו פועלים, מגיבים, מרגישים, ואפילו את היחסים שלנו עם הזמן. החל מהרגל אוטומטי, ציפייה חברתית, תפקיד שקיבלנו בלי לשאול, דרך ישנה של הגנה, או אמונה שכבר אינה קשורה למי שהפכנו להיות. חברים, לפרוטוקולים יש כמעט חיים משל עצמם — הם ממשיכים לפעול גם כשהם כבר לא משרתים אותנו, שורדים, תופסים מקום.
ומה הקשר לגיל? האם יצא לכם לאחרונה לגלות שאתם כבר לא רוצים משהו שבעבר היה חיוני? הרגל, שגרה, דרך תגובה, אפילו אנשים שכבר אינם מושכים אתכם? לפתע, מה שנשאתם במשך שנים מתחיל להכביד באופן מוזר. ואתם חושבים: “אבל תמיד עשיתי כך…” כן. גם אני.
אני חושבת שמגיע רגע בחיים שבו צריך לערוך בדיקה עמוקה בפרוטוקולים שאנו עוקבים אחריהם בלי לשים לב, כדי שלא נישאר כבולים לציפיות אשלייתיות, מכחישים שינויים. מה עדיין הגיוני ומה הפך למשא מיותר? מה צריך להיוולד ומה צריך למות? בעיניי, הכחשת הזמן היא אחד הפרוטוקולים האכזריים ביותר, כי היא מזינה ציפיות לא מציאותיות שאין להן בסיס. שמעתי פעם משפט: “הגיל לא מבקש רשות; הוא נכנס בדלת הראשית בזמן שאנחנו מעמידים פנים שמביטים מהחלון”. זה לא ניתוק אלים, אלא “תודה שהבאת אותי עד כאן, אבל עכשיו אני הולכת בדרך אחרת”.
אה, הפרידות הדחויות שלנו… כי בינינו, תמיד יש משהו שצריך להשאיר מאחור. יש אמונות שהתיישנו רע, הרגלים שכבר לא מגנים, גרסאות של עצמנו שהפכו צרות מדי. מגיע רגע שבו את מחזיקה את החפץ ביד ושואלת: נשאר או הולך? את מביטה במראה ואומרת את הפרידה העדינה ביותר — לא מתוך קבלה של הגיל כהפסד, אלא כטריטוריה חדשה. כי להדחיק את הזמן זה להדחיק את החיים עצמם. להגיד שלום לאשליית הנעורים הנצחיים מפנה מקום לבשלות שאינה כניעה, אלא עוצמה — היכולת לוותר על פיקציות קטנות ששימשו אותנו כדי לא להתמודד עם המציאות. כשמשחררים את הפיקציות האלה, זה כואב, אני יודעת, גם אני מתגעגעת — אבל זה משחרר. זה סוג של פרידה שמאפשרת לנשום, כי היא עשויה מאמת.
ודרך אגב, חשבי איתי: אולי החיים הם פחות על לצבור ויותר על ללמוד את האמת על הזמן הנכון? מעשה של יושר עם הזמן, לא של ויתור כפוי. להכיר בכך שחלק מהדברים מילאו את תפקידם — זיכרונות יפים, כן — אבל חלק מהגרסאות שלנו כבר לא משרתות אותנו, חלק מהקשרים השתנו, חלק מהחלומות היו רק ניסיונות, וחלק מהפרוטוקולים עכשיו מפריעים. וששום דבר מזה לא צריך להיחשב ככישלון אישי. זה להסתכל על מה שהיה ולומר: “תודה. אני ממשיכה מכאן”.
והאשמה… היא זו שמחזיקה אותנו בפרוטוקולים ישנים, בלי רשות לעדכן את החיים, ומופיעה כשאנחנו חושבים שעלינו להיות מי שהיינו. לומר שלום בלי אשמה לגרסאות הישנות שלנו מפנה מקום לגרסה הנוכחית לנשום — ואולי זו הצורה היעילה ביותר של חופש. לומר “די!” כשאנחנו מבינים שאנחנו חוזרים על דברים שאנחנו יודעים שלא יעבדו; כשקל יותר להתעקש על המוכר מאשר להתמודד עם הריק, גם כשהמוכר כבר לא מתאים; כשאנחנו עוקבים אחרי פרוטוקולים מיושנים בלי לשים לב, כללים שאיש לא כתב אבל אנחנו מצייתים להם כאילו הם חוק, ותפקידים שפעם היו הגיוניים אבל היום אנחנו ממשיכים רק כי “כך היה תמיד”. פרוטוקולים הם זה: מסילות ישנות שנשארות שם גם כשהרכבת כבר לא עוברת.
מה עדיין מחזיק אותי? מה רק תופס מקום? מה חי? מה מכביד? ובעיקר — מה אני ממשיכה לשאת רק כי אני מפחדת לא לדעת מי אהיה בלעדיו. אנחנו מנסים לשמר ודאויות שכבר לא מתאימות לגוף, לקצב, למבט. מנסים להקפיא גרסאות שלנו שכבר נפרדו מזמן, כדי לשמור על העולם יציב — גם כשהכול כבר השתנה. עם הגרסאות הישנות שלנו, אנחנו מצפים שהחיים יגיבו כמו פעם, שאנשים יראו אותנו כפי שראו, שהעתיד ימשיך לפי תסריטים שכבר לא קיימים — ואנחנו רוקדים כוריאוגרפיה שכבר לא מתאימה למי שאנחנו היום. אה, חברים, החיים מבקשים תנוחה אחרת, קצב אחר, מבט אחר.
דמיינו מדורה קסומה, ונזרוק לתוכה את הפרוטוקולים שכבר לא מחזיקים אותנו, את העקשנות שקושרת אותנו למה שלא עובד, את הגרסאות הישנות שמילאו את תפקידן; ציפיות שנועדו רק למלא את הריק, את הפחד שהחזיק אותנו קטנים, את האשליה שהזמן לא נוגע בנו. רוצים לדעת? אולי זה הזמן להתייחס לניצחונות שלנו בעדינות רבה יותר: להוציא מהמגירה את מה שכתבנו, יצרנו, שמרנו, חלמנו — את החוכמה והניסיון שלנו — במחווה של טיפול עצמי שדחינו במשך שנים. כי כל סימן מספר סיפור. כי כל מעידה הפכה לחוכמה. כי כל התחלה מחדש היא מעשה של אומץ. ואולי זה מה שמשנה הכול: לקבל את החדש, לשחרר את מה שמכביד, לצחוק על מה שלא הצליח, ולהתחיל לאהוב את עצמנו בדרך שלא הרשינו לעצמנו מעולם.
בסופו של דבר, זהו מפגש מחדש, תיקון מסלול. וזה… פשוט הרבה יותר יפה כך. בסופו של דבר, התנועה הזאת אינה על אובדן. היא על אומץ, על יושרה. על ליישר קו בין מי שהיינו, מי שאנחנו ומי שאנחנו עוד יכולים להיות. עם האומץ להתחיל מחדש — גם בלי לדעת בדיוק לאן — להביט שוב במראה ולומר: “אני אוהבת אותך. כל הכבוד שהגעת עד כאן.”
