על אומץ                 

היה זה בסוף אחר הצהריים כשהצפירה צלצלה והזכירה לי שאנחנו במלחמה בישראל, ואפילו לא הייתי צריכה כל כך הרבה שליטה בטלפון כדי לשמוע אותה אם היא תצלצל. ההפתעה תפסה אותי ואני לא יודעת לתאר מה הרגשתי. פשוט הלכתי לכיוון הדלת, מחוברת לטייס האוטומטי, בלי לזכור את הטלפון, ועקבתי אחרי השכנים לכיוון המקלט ממש מעל הבית שלי. אני לא יודעת לומר אם זה היה הפחד או השלכות של עישון לשעבר, אולי שניהם, אבל הגעתי לשם ללא נשימה, הרגשתי רע, עד כדי נפילה. אבל הצלחתי להחזיק מעמד, ישבתי על אחד הכיסאות, עם הרבה אנשים אחרים, חיכיתי את עשר הדקות הנדרשות, וחזרתי הביתה. לקח לי כשלושה ימים להתאזן מחדש. "מלחת מסע ראשון", אמרתי לחברים, ביקשתי עזרה מהרוחניות, איבדתי את התיאבון, את התקווה, והרגשתי נשלטת על ידי הפחד. לאט לאט הרגעתי, צפיתי שאנשים ממשיכים בחייהם, והשתחררתי מהלחץ החד. בפעם השנייה, הייתי רגועה, האזעקה צלצלה ונבהלתי מאוד, אבל הצלחתי לקחת את הטלפון, לנעול את הנעליים ולפתוח את הדלת, מתמודדת עם השמש הקופחת. שלטתי בנשימה בנשימות עמוקות עד ששכן נתן לי יד ולקח אותי למעלה לשם שבו אחרים כבר היו מוגנים. ימים אחר כך עשיתי את אותו מסלול, יותר חכמה, לקחתי את התיק הקטן שלי עם בקבוק מים קטן (שעכשיו ישן ליד הדלת), טלפון בכיס. אי אפשר להתרגל לדבר כזה בלי לשלם מחיר, ובמקרה שלי, הבטן התהפכה ימים רצופים עם הפחד שעושה את שלו. בנדנדת הרגשות הוא נמצא שם למטה, כולא את האומץ שלא מצליח לרדת ולהתאזן.

לא תמיד יש לנו מודעות מיידית לשינויים שקורים איתנו כשמעבר לידיעה, אנחנו חווים משהו. החלטות דחופות הולכות ומשנות אותנו, ואת הדרך שלנו להיות ולהתקיים בחיים האלה, דוחפות את הספקות כדי לפנות מקום למידע חדש ממהר שמגיע. ובחיפוש אחר משמעות, אחר מובן, אנחנו הולכים ומפרשים, מחברים, מסיקים מסקנות על הסיפורים והסבכים שלנו, מתמודדים עם המבחנים באומץ. אנחנו ממשיכים, הולכים קדימה, מעריכים את מה שבאמת חשוב לכל אחד מאיתנו, מסירים את הצעיף שמכסה את הכוח שבא מההתמודדויות.

דרך הפחד, הבאתי לוחם למודעות שלי, והאומץ לומד לרדת מהנדנדה. אני מסיימת בזכרון של ויקטור פרנקל: "זה לא מה שאתה מצפה מהחיים, אלא מה שהחיים מצפים ממך".