...בגילי
לפני זמן מה, ממקום מאוד פנימי שלי, קיבלתי מסר שאמר שבשלב החדש הזה בחיי כדאי לי לנסות להאט, לנשום ולהרגיש. אהבתי את הרעיון והתחלתי לתרגל. האטתי וניסיתי להפחית את רמת הדרישות מעצמי; שמתי לב לנשימה והצלחתי להשתחרר מכמה אחיזות; והתחלתי להבחין בשינויים בתחושה שלי. הבטתי אז במראה, מול כל הביטויים החדשים שהזמן מביא, במבט של שותפות — מבט שמכיר את הדרך שעברתי, את הניצחונות השקטים, את הנפילות שרק אני יודעת, ואת הכוח שהביא אותי עד לכאן. ובמתנה, התחלתי לסלוח — גם לעצמי — פשוט לשחרר. אני רחוקה מסיום התהליך הזה, אבל במפגש הזה עם עצמי עלתה בי רצון לרשום מילים שהתחילו לקרוא לי: פשוטות, עמוקות, מין מחשבה משוחחת, נקראת או נשמעת. קראתי לרצון הזה “בגילי…”, ורציתי שהמילים והרעיונות האלה יתחלקו, שיגיעו ללבם של אלה שהולכים בדרך החיים — בין אם כבר רחוק ובין אם עדיין לא — כדי שנלמד זה מזה.
בגילי, הבדידות קיבלה קווים חדשים. היא לא תמיד היעדר; לפעמים היא רק שקט עמוק יותר, אולי מרחב, אבל מרחב שבו אני פוגשת את עצמי, גם כשאני לא תמיד אוהבת את החברה. למדתי לאהוב אותה בכל הרגעים, גם כשהיא לפעמים כבדה. זה הרגע שבו אני מבינה שהעולם בחוץ רץ, ואני כבר לא עומדת בקצב. אני רואה אנשים ממהרים ונזכרת בזמן שגם אני רצתי, אבל היום הגוף מתמקח, המחשבה מתעייפת, הזיכרון בוגד, והמרחק הזה בין מה שאני רוצה לבין מה שאני מסוגלת נוגע בלב. אבל אם שינוי הוא חוק החיים, בית הספר שלנו, אני מנסה ללמוד את השיעור, מבקשת עזרה מהמוזיקה, שומעת ושרה את הגעגוע.
בגילי, תחושת השייכות נעשתה נדירה יותר. בשיחות מסוימות אני מרגישה זרה, כאילו הנושא עבר שפה או ממד ורק לי לא הודיעו. פגישות שבעבר עניינו אותי עכשיו נראות רחוקות. אני שם, אבל לא ממש איתם, כאילו הם אומרים: “לכי חפשי את השבט שלך.” וזה בסדר — אני כבר בדרך.
בגילי, הבית הפך למקדש והמוזיקה לחברה. אני רוקדת, שרה, מתעמלת, ברית קטן עם הגוף. הקריאה היא צלילה, מין “קפה עם חברים”, שיחה בעולם הרעיונות והלמידה — גם דרך ספרים, סרטים וסדרות — והכתיבה כמו שער שנפתח להשתתפות שלי בחילופי הדברים האלה. אני יודעת שלשערים האלה יש זמן לסגור, כשהעייפות מגיעה מוקדם יותר והאנרגיה נגמרת מהר יותר, וזה בסדר: להאט, לנשום ולהרגיש.
ואם אני לא שמה לב והייאוש מנסה להיכנס, זה הזמן לצאת, לראות אנשים, לומר שלום, להיות שימושית. אגב, בגילי החיפוש אחרי תועלת השתנה. אני לא רוצה להיות שימושית מתוך חובה או פחד להיות נטל; אני רוצה להיות שימושית בדרך שעושה לי טוב, שמזכירה לי שיש לי עוד מה לתת — כי יש, גם כשהעולם לא תמיד רואה. ואם בגילי אני לפעמים מרגישה מחוץ למפה, כשהקשרים קרובים ורחוקים בו־זמנית וכל אחד לכוד בקצב שלו, אני נזכרת שהקצב שלי עכשיו אחר: איטי יותר, קשוב יותר, רגיש יותר, כולל הטקסים הקטנים, כמעט בלתי נראים, שמביאים לי אור כשהחושך מאיים.
עכשיו יש זמן לקפה שנעשה לאט, ריחני, עם טוסט וחמאה בלי טרור תזונתי; למקלחת ארוכה, להרגיש את הקסם של המים על הגוף עם מוזיקה ואולי קטורת ובלי ריצות חרדות; למוזיקה שמחבקת אותי ומשמחת את הבית וקוראת לי לשיר או לשרוק או לרקוד, לתת לגוף לדבר; ולפתע קטע מספר שקורא לי בשמי למסע של קריאה שמעביר אותי למקום אחר. לבשל, לשחק “בית”, להניח רגליים על השולחן — ויש עוד הרבה. אני אוהבת לשמוע על טקסים קסומים שאחרים המציאו ואימצו — מרגיעים, מצחיקים, בלי אשמה.
בגילי למדתי שהחיים לא נגמרו. הם רק שינו גוון, נעשו אינטימיים יותר, ולפעמים אני מוצאת בהם יופי שמעולם לא ראיתי: קרן שמש שנכנסת מהחלון, פרחים צבעוניים בדרך, דברים שמעוררים את הנשמה הפואטית של הילדה שגרה בלבי. זה יופי שלא מבקש מהירות, לא מבקש מחיאות כפיים, לא מבקש נעורים — יופי שאומר רק: “הישארי”, “המשיכי”, “יש עוד”. כי עדיין יש דרך, עדיין יש גילוי, עדיין יש אותך.


%2020.21.02_4fb3ea50.jpg)