בגילי...3

 

 3 בגילי...

בגילי… התזונה הפכה לשיחה אינטימית. לא רק על מה שאנחנו אוכלים, אלא גם על מה שאנחנו סופגים מן המידע שמלווה אותנו לאורך החיים. אין מדובר בחזרה למי שהייתי בגיל 40 או 50. מדובר בכיבוד מי שאני עכשיו, בחיים בגוף שיש לי היום, ובמתן מקום לכל השינויים שמגיעים בשלב הזה. אני לומדת שגם גבולות מסוימים פותחים בפניי אפשרויות אחרות; שהבריאות האמיתית שלי בגיל הזה היא לא לצאת למלחמה באוכל, אלא לבחור מזונות בחיבה, להתבונן בגופי ברוגע ובכבוד. אני מבקשת לשמור על ההנאה, ביצירתיות וללא הגבלות חסרות משמעות.

בגילי רכשתי את השכל הישר שלא לכפות על עצמי דיאטות, מפני שהחלק הקשה ביותר בתזונה אינו מה לאכול, אלא להקשיב לגוף מבעד לרעש הפרסומות שצצות כיום באינטרנט. הגוף שלי הוא מעין מבקר תיאטרון. הוא צופה בהכול, מבחין בהכול, ואינו מוחא כפיים לכל דבר. שיווק? הוא יוצא באמצע ההצגה. הוא אפילו לא מחכה למערכה השנייה.

הגוף שלי אינו קורא פרסומות ואינו עוקב אחר אופנות. אבל הוא אומר דבר אחר: “כבד אותי. התבונן בי. הקשב לי. כבר ראינו יותר מדי הצגות גרועות מכדי להמשיך להאמין להבטחות שעל כרזות מוארות.”

השיווק אומר שאנשים מבוגרים צריכים לעשות שלל דברים: להפסיק לאכול פחמימות, להיכנס לקטוזיס, לצום, לחפש תוספי תזונה יקרים להחריד, ואפילו להפוך לספורטאים. אבל הגוף שלי מבין רק אם טוב לו, ומעניק לי תחושת רווחה כשהוא מרגיש קל ומשזוכים בו לכבוד. החלטתי לא ללכת בעקבות המפעל הזה של פחד מן הגיל ומן האוכל, אלא לסמוך על שיקול דעתי כדי להעריך מידע רציני — מידע שנרכש מתוך ניסיון החיים ומתוך חוכמה — ובמידת הצורך לפנות לאיש מקצוע компетנטי, ולא לעוד סוחר באמונה.

התחלתי להעניק לתזונה כיוון אמנותי. בלי אפליקציות. בלי קנאות. בלי ימים של עונש. בלי “יום זבל”. כי זבל… אני לא אוכלת. אני אוכלת פשטידה, עוגת חגיגה. ואני אוכלת בשמחה.

אני משתעשעת במטבח: עדשים שחורות עם אטריות אורז — גרסה ישראלית למרק השעועית עם אטריות הדקיקות של ילדותי; גבינה עם תמרים — הגרסה הישראלית שלי לגויאבדה עם גבינה. התחלתי לאכול רק כשאני רעבה, ואימצתי את החשיבות של אכילה מזדמנת, ולא של פיצוי על שעמום, אף שגם זה יכול לקרות. אלה החיים. זה שוקולד, זו פריכות בסלט, זה רוטב טעים, זו הנאה ללא רגשות אשם.

כי בגילי, מה שמזיק אינו הבריגדיירו במסיבה — אלא האשמה שמגיעה אחריו. מעולם לא הסכמתי ללכת למסיבה ולא לאכול עוגה. ואני לא מתכוונת להתחיל עכשיו.

אני רוצה חיים טעימים, מלאי טעם והומור. זהו החלק שמבינים רק… כשמגיעים עד לכאן. להאט, לנשום, להרגיש, להתעמל בתנועות עדינות — וגם במחשבות — ולשחרר את כובד הציפיות שלפיהן הזדקנות פירושה רק לאבד כוח, יופי, חשיבות והנאה.

הזדקנות פירושה גם להרוויח. לשלב חוכמה באורח החיים. לזכות בחופש ובאומץ לומר “לא”. וגם לומר “כן”. להרגיש הנאה מן הזמן ומן הדברים הקטנים, ולהיות מסוגלת להביט בחיים… ולחייך… כי הגענו עד לכאן.

בגילי...2

 

בגילי... 2

אני שותה את הקפה שלי, יושבת בכורסה האהובה עליי ליד החלון.

מביטה בירוק שמקיף אותי ומזין אותי. נושמת עמוק, מרגישה שמחה על עצם החיים ומודה על שובו של המודעות שלי למישור ההתגשמות הזה. הבוקר קיבלתי הודעה שהציעה לי לעקוב אחר “פרוטוקולים” כדי להגיע לתוצאות המובטחות. חשבתי על המילה הזאת, שנמצאת עכשיו באופנה — כביכול טכנית, אבל נושאת מטען רגשי עצום כשהיא מיושמת על החיים: פרוטוקול. מערכת של כללים, מחוות והתנהגויות שאנו ממשיכים לבצע כי פעם היה בזה היגיון — או כי מישהו אמר לנו שכך צריך. אלו הוראות שלרוב אינן נראות, שמארגנות את הדרך שבה אנו פועלים, מגיבים, מרגישים, ואפילו את היחסים שלנו עם הזמן. החל מהרגל אוטומטי, ציפייה חברתית, תפקיד שקיבלנו בלי לשאול, דרך ישנה של הגנה, או אמונה שכבר אינה קשורה למי שהפכנו להיות. חברים, לפרוטוקולים יש כמעט חיים משל עצמם — הם ממשיכים לפעול גם כשהם כבר לא משרתים אותנו, שורדים, תופסים מקום.

ומה הקשר לגיל? האם יצא לכם לאחרונה לגלות שאתם כבר לא רוצים משהו שבעבר היה חיוני? הרגל, שגרה, דרך תגובה, אפילו אנשים שכבר אינם מושכים אתכם? לפתע, מה שנשאתם במשך שנים מתחיל להכביד באופן מוזר. ואתם חושבים: “אבל תמיד עשיתי כך…” כן. גם אני.

אני חושבת שמגיע רגע בחיים שבו צריך לערוך בדיקה עמוקה בפרוטוקולים שאנו עוקבים אחריהם בלי לשים לב, כדי שלא נישאר כבולים לציפיות אשלייתיות, מכחישים שינויים. מה עדיין הגיוני ומה הפך למשא מיותר? מה צריך להיוולד ומה צריך למות? בעיניי, הכחשת הזמן היא אחד הפרוטוקולים האכזריים ביותר, כי היא מזינה ציפיות לא מציאותיות שאין להן בסיס. שמעתי פעם משפט: “הגיל לא מבקש רשות; הוא נכנס בדלת הראשית בזמן שאנחנו מעמידים פנים שמביטים מהחלון”. זה לא ניתוק אלים, אלא “תודה שהבאת אותי עד כאן, אבל עכשיו אני הולכת בדרך אחרת”.

אה, הפרידות הדחויות שלנו… כי בינינו, תמיד יש משהו שצריך להשאיר מאחור. יש אמונות שהתיישנו רע, הרגלים שכבר לא מגנים, גרסאות של עצמנו שהפכו צרות מדי. מגיע רגע שבו את מחזיקה את החפץ ביד ושואלת: נשאר או הולך? את מביטה במראה ואומרת את הפרידה העדינה ביותר — לא מתוך קבלה של הגיל כהפסד, אלא כטריטוריה חדשה. כי להדחיק את הזמן זה להדחיק את החיים עצמם. להגיד שלום לאשליית הנעורים הנצחיים מפנה מקום לבשלות שאינה כניעה, אלא עוצמה — היכולת לוותר על פיקציות קטנות ששימשו אותנו כדי לא להתמודד עם המציאות. כשמשחררים את הפיקציות האלה, זה כואב, אני יודעת, גם אני מתגעגעת — אבל זה משחרר. זה סוג של פרידה שמאפשרת לנשום, כי היא עשויה מאמת.

ודרך אגב, חשבי איתי: אולי החיים הם פחות על לצבור ויותר על ללמוד את האמת על הזמן הנכון? מעשה של יושר עם הזמן, לא של ויתור כפוי. להכיר בכך שחלק מהדברים מילאו את תפקידם — זיכרונות יפים, כן — אבל חלק מהגרסאות שלנו כבר לא משרתות אותנו, חלק מהקשרים השתנו, חלק מהחלומות היו רק ניסיונות, וחלק מהפרוטוקולים עכשיו מפריעים. וששום דבר מזה לא צריך להיחשב ככישלון אישי. זה להסתכל על מה שהיה ולומר: “תודה. אני ממשיכה מכאן”.

והאשמה… היא זו שמחזיקה אותנו בפרוטוקולים ישנים, בלי רשות לעדכן את החיים, ומופיעה כשאנחנו חושבים שעלינו להיות מי שהיינו. לומר שלום בלי אשמה לגרסאות הישנות שלנו מפנה מקום לגרסה הנוכחית לנשום — ואולי זו הצורה היעילה ביותר של חופש. לומר “די!” כשאנחנו מבינים שאנחנו חוזרים על דברים שאנחנו יודעים שלא יעבדו; כשקל יותר להתעקש על המוכר מאשר להתמודד עם הריק, גם כשהמוכר כבר לא מתאים; כשאנחנו עוקבים אחרי פרוטוקולים מיושנים בלי לשים לב, כללים שאיש לא כתב אבל אנחנו מצייתים להם כאילו הם חוק, ותפקידים שפעם היו הגיוניים אבל היום אנחנו ממשיכים רק כי “כך היה תמיד”. פרוטוקולים הם זה: מסילות ישנות שנשארות שם גם כשהרכבת כבר לא עוברת.

מה עדיין מחזיק אותי? מה רק תופס מקום? מה חי? מה מכביד? ובעיקר — מה אני ממשיכה לשאת רק כי אני מפחדת לא לדעת מי אהיה בלעדיו. אנחנו מנסים לשמר ודאויות שכבר לא מתאימות לגוף, לקצב, למבט. מנסים להקפיא גרסאות שלנו שכבר נפרדו מזמן, כדי לשמור על העולם יציב — גם כשהכול כבר השתנה. עם הגרסאות הישנות שלנו, אנחנו מצפים שהחיים יגיבו כמו פעם, שאנשים יראו אותנו כפי שראו, שהעתיד ימשיך לפי תסריטים שכבר לא קיימים — ואנחנו רוקדים כוריאוגרפיה שכבר לא מתאימה למי שאנחנו היום. אה, חברים, החיים מבקשים תנוחה אחרת, קצב אחר, מבט אחר.

דמיינו מדורה קסומה, ונזרוק לתוכה את הפרוטוקולים שכבר לא מחזיקים אותנו, את העקשנות שקושרת אותנו למה שלא עובד, את הגרסאות הישנות שמילאו את תפקידן; ציפיות שנועדו רק למלא את הריק, את הפחד שהחזיק אותנו קטנים, את האשליה שהזמן לא נוגע בנו. רוצים לדעת? אולי זה הזמן להתייחס לניצחונות שלנו בעדינות רבה יותר: להוציא מהמגירה את מה שכתבנו, יצרנו, שמרנו, חלמנו — את החוכמה והניסיון שלנו — במחווה של טיפול עצמי שדחינו במשך שנים. כי כל סימן מספר סיפור. כי כל מעידה הפכה לחוכמה. כי כל התחלה מחדש היא מעשה של אומץ. ואולי זה מה שמשנה הכול: לקבל את החדש, לשחרר את מה שמכביד, לצחוק על מה שלא הצליח, ולהתחיל לאהוב את עצמנו בדרך שלא הרשינו לעצמנו מעולם.

בסופו של דבר, זהו מפגש מחדש, תיקון מסלול. וזה… פשוט הרבה יותר יפה כך. בסופו של דבר, התנועה הזאת אינה על אובדן. היא על אומץ, על יושרה. על ליישר קו בין מי שהיינו, מי שאנחנו ומי שאנחנו עוד יכולים להיות. עם האומץ להתחיל מחדש — גם בלי לדעת בדיוק לאן — להביט שוב במראה ולומר: “אני אוהבת אותך. כל הכבוד שהגעת עד כאן.”

 

...בגילי

לפני זמן מה, ממקום מאוד פנימי שלי, קיבלתי מסר שאמר שבשלב החדש הזה בחיי כדאי לי לנסות להאט, לנשום ולהרגיש. אהבתי את הרעיון והתחלתי לתרגל. האטתי וניסיתי להפחית את רמת הדרישות מעצמי; שמתי לב לנשימה והצלחתי להשתחרר מכמה אחיזות; והתחלתי להבחין בשינויים בתחושה שלי. הבטתי אז במראה, מול כל הביטויים החדשים שהזמן מביא, במבט של שותפות — מבט שמכיר את הדרך שעברתי, את הניצחונות השקטים, את הנפילות שרק אני יודעת, ואת הכוח שהביא אותי עד לכאן. ובמתנה, התחלתי לסלוח — גם לעצמי — פשוט לשחרר. אני רחוקה מסיום התהליך הזה, אבל במפגש הזה עם עצמי עלתה בי רצון לרשום מילים שהתחילו לקרוא לי: פשוטות, עמוקות, מין מחשבה משוחחת, נקראת או נשמעת. קראתי לרצון הזה “בגילי…”, ורציתי שהמילים והרעיונות האלה יתחלקו, שיגיעו ללבם של אלה שהולכים בדרך החיים — בין אם כבר רחוק ובין אם עדיין לא — כדי שנלמד זה מזה.

בגילי, הבדידות קיבלה קווים חדשים. היא לא תמיד היעדר; לפעמים היא רק שקט עמוק יותר, אולי מרחב, אבל מרחב שבו אני פוגשת את עצמי, גם כשאני לא תמיד אוהבת את החברה. למדתי לאהוב אותה בכל הרגעים, גם כשהיא לפעמים כבדה. זה הרגע שבו אני מבינה שהעולם בחוץ רץ, ואני כבר לא עומדת בקצב. אני רואה אנשים ממהרים ונזכרת בזמן שגם אני רצתי, אבל היום הגוף מתמקח, המחשבה מתעייפת, הזיכרון בוגד, והמרחק הזה בין מה שאני רוצה לבין מה שאני מסוגלת נוגע בלב. אבל אם שינוי הוא חוק החיים, בית הספר שלנו, אני מנסה ללמוד את השיעור, מבקשת עזרה מהמוזיקה, שומעת ושרה את הגעגוע.

בגילי, תחושת השייכות נעשתה נדירה יותר. בשיחות מסוימות אני מרגישה זרה, כאילו הנושא עבר שפה או ממד ורק לי לא הודיעו. פגישות שבעבר עניינו אותי עכשיו נראות רחוקות. אני שם, אבל לא ממש איתם, כאילו הם אומרים: “לכי חפשי את השבט שלך.” וזה בסדר — אני כבר בדרך.

בגילי, הבית הפך למקדש והמוזיקה לחברה. אני רוקדת, שרה, מתעמלת, ברית קטן עם הגוף. הקריאה היא צלילה, מין “קפה עם חברים”, שיחה בעולם הרעיונות והלמידה — גם דרך ספרים, סרטים וסדרות — והכתיבה כמו שער שנפתח להשתתפות שלי בחילופי הדברים האלה. אני יודעת שלשערים האלה יש זמן לסגור, כשהעייפות מגיעה מוקדם יותר והאנרגיה נגמרת מהר יותר, וזה בסדר: להאט, לנשום ולהרגיש.

ואם אני לא שמה לב והייאוש מנסה להיכנס, זה הזמן לצאת, לראות אנשים, לומר שלום, להיות שימושית. אגב, בגילי החיפוש אחרי תועלת השתנה. אני לא רוצה להיות שימושית מתוך חובה או פחד להיות נטל; אני רוצה להיות שימושית בדרך שעושה לי טוב, שמזכירה לי שיש לי עוד מה לתת — כי יש, גם כשהעולם לא תמיד רואה. ואם בגילי אני לפעמים מרגישה מחוץ למפה, כשהקשרים קרובים ורחוקים בו־זמנית וכל אחד לכוד בקצב שלו, אני נזכרת שהקצב שלי עכשיו אחר: איטי יותר, קשוב יותר, רגיש יותר, כולל הטקסים הקטנים, כמעט בלתי נראים, שמביאים לי אור כשהחושך מאיים.

עכשיו יש זמן לקפה שנעשה לאט, ריחני, עם טוסט וחמאה בלי טרור תזונתי; למקלחת ארוכה, להרגיש את הקסם של המים על הגוף עם מוזיקה ואולי קטורת ובלי ריצות חרדות; למוזיקה שמחבקת אותי ומשמחת את הבית וקוראת לי לשיר או לשרוק או לרקוד, לתת לגוף לדבר; ולפתע קטע מספר שקורא לי בשמי למסע של קריאה שמעביר אותי למקום אחר. לבשל, לשחק “בית”, להניח רגליים על השולחן — ויש עוד הרבה. אני אוהבת לשמוע על טקסים קסומים שאחרים המציאו ואימצו — מרגיעים, מצחיקים, בלי אשמה.

בגילי למדתי שהחיים לא נגמרו. הם רק שינו גוון, נעשו אינטימיים יותר, ולפעמים אני מוצאת בהם יופי שמעולם לא ראיתי: קרן שמש שנכנסת מהחלון, פרחים צבעוניים בדרך, דברים שמעוררים את הנשמה הפואטית של הילדה שגרה בלבי. זה יופי שלא מבקש מהירות, לא מבקש מחיאות כפיים, לא מבקש נעורים — יופי שאומר רק: “הישארי”, “המשיכי”, “יש עוד”. כי עדיין יש דרך, עדיין יש גילוי, עדיין יש אותך.

AO PÉ DO OUVIDO

 https://youtube.com/playlist?list=PL7KCoHqRAtpgkN93PrB4ZC9ZnlGYC2h3L&si=YLfRWlxrS16qMz3J