בגילי... 4

 

4...בגילי

כאשר הגל לא סוחף אותנו

יש רגעים בחיים שבהם אנחנו מבינים, בבהירות כמעט כואבת, שלזמן יש דרך משלו לגעת במה שאנחנו אוהבים. הוא לא שואל, לא מודיע, לא מתמקח. הוא פשוט מגיע. כמו גל עצום, גדול מדי מכדי להכיל — ואז משנה את קווי החוף של החוף שבו תמיד חיינו.

והדבר המפתיע ביותר הוא שלעתים קרובות הגל הזה לא פוגע בנו ישירות. הוא לא מפיל אותנו, לא גורר אותנו, לא הורס אותנו. הוא עובר לידנו כאילו יודע שאנחנו עדיין צריכים להישאר עומדים.

אבל הוא לוקח דברים.

הוא לוקח הרגלים שכבר לא מתאימים. הוא לוקח שגרות שכבר אינן הגיוניות. הוא לוקח כוחות שפעם היו שם בלי מאמץ. הוא לוקח גרסאות ישנות של עצמנו — שאפילו אם היו אהובות מאוד, אינן יכולות להמשיך איתנו הלאה.

ואנחנו נשארים שם, על החול, מביטים בים נסגר מעל מה שהיה. מרגישים את התערובת המוזרה של כאב וקבלה. של געגוע והקלה. של התנגדות והסכמה.

וברגע הזה החיים מלמדים אותנו משהו יקר ערך: לא כל מה שהולך הוא אובדן — לפעמים הוא מעבר.

הגל לא סוחף אותנו כי עדיין יש דרך לחיות. עדיין יש גוף לשכון בו. עדיין יש יופי לגלות. עדיין יש דרכים חדשות להיות — שמתגלות רק כשאנחנו נותנים לישן ללכת.

עבורי, להתבגר הוא גם זה: להבין שהחיים ממשיכים, אבל לא ממשיכים אותו דבר. שהגוף משתנה, הקצב משתנה, הטעם משתנה, המראה משתנה. ושלמרות כל זה, יש כבוד עמוק בללוות את השינויים האלה באמת.

זה לא קל. אבל זה אמיתי. והאמיתי — כשהוא מתקבל — נוטה להפוך קל יותר.

הגל לוקח את מה שכבר מילא את תפקידו. ומשאיר איתנו את מה שעדיין יכול לפרוח.

הסוד הוא לא לרדוף אחרי מה שהים לקח. אלא לנשום עמוק, להרגיש את הרגליים על החול, ולשאול: "מה נולד עכשיו — בגילי?"

כי תמיד משהו נולד. תמיד.

וכשהוא נולד, הוא מגיע עם השלווה של מי שכבר ראה הרבה גלים — ולמד שלפעמים להישאר הוא מעשה האומץ הגדול ביותר

NA MINHA IDADE...4

 NA MINHA IDADE...4 / BLOG AO PÉ DO OUVIDO

                                     YOUTUBE

Na Minha Idade...4

Quando a Onda Não Nos Leva 

Há momentos da vida em que percebemos, com uma clareza quase dolorosa, que o tempo tem sua própria maneira de tocar o que amamos. Ele não pergunta, não avisa, não negocia. Ele apenas chega. É como uma onda enorme, grande demais para ser contida, e aí muda o desenho da nossa praia, onde sempre vivemos. E o mais surpreendente é que, muitas vezes, essa onda não nos atinge diretamente. Ela não nos derruba, não nos arrasta, não nos destrói. Ela passa por nós como se soubesse que ainda precisamos ficar de pé. 

Mas leva coisas. 

Leva hábitos que já não cabem. Leva rotinas que já não fazem sentido. Leva forças que antes estavam ali sem esforço. Leva versões antigas de nós mesmos que, por mais queridas que tenham sido, não podem seguir adiante conosco. 

E ficamos ali, na areia, olhando o mar se fechar sobre o que foi. Sentindo a mistura estranha de dor e aceitação. De saudade e alívio. De resistência e rendição. 

É nesse instante que a vida nos ensina algo precioso: nem tudo o que vai embora é perda — às vezes é passagem. 

A onda não nos leva porque ainda há caminho para viver. Ainda há corpo para habitar. Ainda há beleza para descobrir. Ainda há novas formas de existir que só se revelam quando deixamos que o velho se vá. 

Para mim, envelhecer também é isso: perceber que a vida continua, mas não continua igual. Que o corpo muda, o ritmo muda, o gosto muda, o espelho muda. E que, apesar de tudo isso, há uma dignidade profunda em acompanhar essas mudanças com verdade. 

Não é fácil. Mas é real. E o real, quando aceito, tende a se tornar mais leve. 

A onda leva o que já cumpriu seu papel. E deixa conosco aquilo que ainda pode florescer. 

O segredo é não correr atrás do que o mar levou. É respirar fundo, sentir os pés na areia, e perguntar: “O que nasce agora, na minha idade?” 

Porque sempre nasce algo. Sempre. 

E quando nasce, vem com a serenidade de quem já viu muitas ondas — e aprendeu que permanecer é, muitas vezes, o maior ato de coragem.

 DESVIO DE ROTA está publicado na amazon.com.br!

Desvio de Rota é a história de três mulheres completando 70 anos na mesma data. Na comemoração, experimentam inesperadamente uma viagem mágica e inusitada, inspirada por um grande amigo com habilidades especiais. Chegam, sem saber como, a um lugar importante de sua juventude. Ali, misteriosamente, memórias desafiam os antigos olhares e emoções. A vida muda de direção. E, com o apoio de seres sábios vindos de alguma dimensão desconhecida, as transformações simplesmente acontecem.

בגילי...3

 

 3 בגילי...

בגילי… התזונה הפכה לשיחה אינטימית. לא רק על מה שאנחנו אוכלים, אלא גם על מה שאנחנו סופגים מן המידע שמלווה אותנו לאורך החיים. אין מדובר בחזרה למי שהייתי בגיל 40 או 50. מדובר בכיבוד מי שאני עכשיו, בחיים בגוף שיש לי היום, ובמתן מקום לכל השינויים שמגיעים בשלב הזה. אני לומדת שגם גבולות מסוימים פותחים בפניי אפשרויות אחרות; שהבריאות האמיתית שלי בגיל הזה היא לא לצאת למלחמה באוכל, אלא לבחור מזונות בחיבה, להתבונן בגופי ברוגע ובכבוד. אני מבקשת לשמור על ההנאה, ביצירתיות וללא הגבלות חסרות משמעות.

בגילי רכשתי את השכל הישר שלא לכפות על עצמי דיאטות, מפני שהחלק הקשה ביותר בתזונה אינו מה לאכול, אלא להקשיב לגוף מבעד לרעש הפרסומות שצצות כיום באינטרנט. הגוף שלי הוא מעין מבקר תיאטרון. הוא צופה בהכול, מבחין בהכול, ואינו מוחא כפיים לכל דבר. שיווק? הוא יוצא באמצע ההצגה. הוא אפילו לא מחכה למערכה השנייה.

הגוף שלי אינו קורא פרסומות ואינו עוקב אחר אופנות. אבל הוא אומר דבר אחר: “כבד אותי. התבונן בי. הקשב לי. כבר ראינו יותר מדי הצגות גרועות מכדי להמשיך להאמין להבטחות שעל כרזות מוארות.”

השיווק אומר שאנשים מבוגרים צריכים לעשות שלל דברים: להפסיק לאכול פחמימות, להיכנס לקטוזיס, לצום, לחפש תוספי תזונה יקרים להחריד, ואפילו להפוך לספורטאים. אבל הגוף שלי מבין רק אם טוב לו, ומעניק לי תחושת רווחה כשהוא מרגיש קל ומשזוכים בו לכבוד. החלטתי לא ללכת בעקבות המפעל הזה של פחד מן הגיל ומן האוכל, אלא לסמוך על שיקול דעתי כדי להעריך מידע רציני — מידע שנרכש מתוך ניסיון החיים ומתוך חוכמה — ובמידת הצורך לפנות לאיש מקצוע компетנטי, ולא לעוד סוחר באמונה.

התחלתי להעניק לתזונה כיוון אמנותי. בלי אפליקציות. בלי קנאות. בלי ימים של עונש. בלי “יום זבל”. כי זבל… אני לא אוכלת. אני אוכלת פשטידה, עוגת חגיגה. ואני אוכלת בשמחה.

אני משתעשעת במטבח: עדשים שחורות עם אטריות אורז — גרסה ישראלית למרק השעועית עם אטריות הדקיקות של ילדותי; גבינה עם תמרים — הגרסה הישראלית שלי לגויאבדה עם גבינה. התחלתי לאכול רק כשאני רעבה, ואימצתי את החשיבות של אכילה מזדמנת, ולא של פיצוי על שעמום, אף שגם זה יכול לקרות. אלה החיים. זה שוקולד, זו פריכות בסלט, זה רוטב טעים, זו הנאה ללא רגשות אשם.

כי בגילי, מה שמזיק אינו הבריגדיירו במסיבה — אלא האשמה שמגיעה אחריו. מעולם לא הסכמתי ללכת למסיבה ולא לאכול עוגה. ואני לא מתכוונת להתחיל עכשיו.

אני רוצה חיים טעימים, מלאי טעם והומור. זהו החלק שמבינים רק… כשמגיעים עד לכאן. להאט, לנשום, להרגיש, להתעמל בתנועות עדינות — וגם במחשבות — ולשחרר את כובד הציפיות שלפיהן הזדקנות פירושה רק לאבד כוח, יופי, חשיבות והנאה.

הזדקנות פירושה גם להרוויח. לשלב חוכמה באורח החיים. לזכות בחופש ובאומץ לומר “לא”. וגם לומר “כן”. להרגיש הנאה מן הזמן ומן הדברים הקטנים, ולהיות מסוגלת להביט בחיים… ולחייך… כי הגענו עד לכאן.