שלום.
בימים האחרונים מצאתי את עצמי חושבת על הכתיבה.
והבנתי שאני כותבת מאז הרבה לפני שלמדתי להעלות מילים על הנייר.
אני כותבת מאז הימים שבהם חייתי בתוך סיפורים.
הייתי ילדה שגדלה בין ספרים.
ביליתי שעות רבות בעולמו הקסום של "אתר הנקר הצהוב", לצד דמויות שהרגישו כמו בני משפחה. טרפתי אגדות עם, סיפורי פיות וסיפורים מכושפים. עוד לפני שגיליתי את מה שמכנים "ספרות רצינית", כבר גיליתי דבר חשוב מאוד: את כוחו של הדמיון.
היום, כשאני מביטה לאחור, אני רואה עד כמה הקריאות ההן עיצבו את מי שאני.
סיפורי הפיות מעולם לא לימדו אותי שהחיים יהיו קלים.
הם לימדו אותי שהיערות האפלים הם חלק מהמסע.
שיש אובדן ואתגרים.
שיש דרקונים פנימיים.
אך הם גם לימדו אותי שאנחנו מסוגלים להשתנות.
אולי משום כך מעולם לא ויתרתי על הקסם.
הוא רק החליף את לבושו.
אחר כך הגיעו הלימודים, העבודה והמקצוע.
הפכתי לפסיכולוגית, ובמשך שנים רבות הקשבתי לסיפורים אמיתיים. סיפורים של כאב, של אומץ, של נפילות והתחלות חדשות.
באופן רשמי יצאתי לגמלאות.
אבל האמת היא שלעולם איננו פורשים ממה שאנחנו אוהבים.
אני עדיין מוקסמת מנפש האדם.
עדיין סקרנית מול החיים.
ועדיין לומדת.
ואני מבינה שהרומנים שלי נולדו בדיוק מתוך המפגש הזה שבין פסיכולוגיה לדמיון.
בין ההקשבה לבין היצירה.
בין המציאות לבין המטפורה.
לכן אני אוהבת לחשוב שאני כותבת אגדות למבוגרים.
לא כאלה שבהן הכול מסתיים בשלמות.
אלא כאלה שבהן הדמויות צועדות דרך הצללים שלהן, מגלות את הכוחות הטמונים בהן, ומוצאות משמעויות חדשות כדי להמשיך ללכת.
כמו כולנו.
כשאני כותבת, שיקויי הקסם שלי נשארו אותם שיקויים של הילדות.
היצירתיות.
והדמיון.
בעזרתם אני הופכת חוויות לדמויות.
שאלות לסיפורים.
וכאבים לדרכים חדשות.
ואני מבקשת לשוחח לא רק עם המבוגר שהפכנו להיות, אלא גם עם אותו ילד שעדיין גר בתוכנו.
אולי אותו ילד הוא זה שעדיין כותב דרכי.
אולי משום כך אני כל כך אוהבת את המרחב הזה.
כי "Ao Pé do Ouvido" נולד מתוך הרצון לשתף.
לשוחח.
ולהעניק חברה.
אני חושבת רבות על ההזדקנות.
וככל שחולף הזמן, כך אני מאמינה יותר שהשלב הזה בחיים יכול להיות זמן יקר מפז.
זמן לחבק את הסיפור האישי שלנו.
להביט לאחור ברוך רב יותר.
להכיר במאבקים שניצחנו בהם.
ולהעריך את האדם שהפכנו להיות.
זה לא תמיד קל.
לפעמים הבדידות מופיעה.
לפעמים אנחנו מתגעגעים לאנשים.
לפעמים הגוף משתנה.
ולפעמים נדמה שהעולם רץ מהר מדי.
אבל אני מאמינה שעדיין יש לנו הרבה מה להעניק.
הרבה מה לחיות.
הרבה מה לחלוק.
ולכן אני כל כך אוהבת להיות כאן.
כי אולי מישהו שמקשיב לי זקוק רק לקול ידידותי.
למחשבה אחת.
לזיכרון אחד.
לאור קטן.
אף אדם לא צריך לעבור את התקופה הזאת בחייו מתוך אמונה שהוא לבד לחלוטין.
אם המילים שלי יצליחו ללוות מישהו לכמה דקות, הן כבר מילאו את ייעודן.
ובימים האלה אני חווה שמחה מיוחדת.
תסכית הרדיו של "סינפסות" מתקרב לסיומו.
וזה גרם לי להביט לאחור ולהבין כיצד החיים טווים חוטים שמעולם לא העלינו בדעתנו שיתחברו זה לזה.
תחילה באו השירים.
אחר כך המנגינות.
ואחת השמחות הגדולות במסע הזה הייתה לראות את בני מלחין כמה מן השירים שכתבתי.
במובן מסוים, חלק מן הסיפור הזה התחיל שם.
ביצירה שנבנתה מתוך אהבה.
מתוך יצירתיות.
ומתוך שותפות.
ולאט לאט הופיעו הספרים, ההקלטות, הסיפורים והערוץ הזה.
לחיים יש עדינות מיוחדת משלהם.
דברים שאנחנו עושים באהבה מוצאים דרכים שלא היינו מסוגלים לתכנן מראש.
ולכן, כשאני מתבוננת בכל זה, אינני רואה רק ספרים.
אינני רואה רק סרטונים.
אינני רואה רק פרויקטים שהושלמו.
אני רואה אנשים.
אני רואה קשרים.
אני רואה מפגשים.
אני רואה רגעים הראויים להכרת תודה.
ואני מבינה שהילדה שאהבה סיפורים עדיין כאן.
הקוראת עדיין כאן.
הפסיכולוגית עדיין כאן.
הסופרת עדיין כאן.
האמא עדיין כאן.
והאישה שעדיין מתפעלת מן החיים עדיין כאן.
כולן חיות בתוך אותו סיפור.
אולי משום כך אני ממשיכה לכתוב.
לא כדי למכור סיפורים.
אלא כדי לחפש משמעות.
כדי לחלוק יופי.
כדי להעניק חברה.
כדי להזכיר לעצמי, ולכל מי שמקשיב לי, שגם לנשמה יש צורך במזון.
ואולי המזון הזה הוא שיחה טובה.
מנגינה.
זיכרון.
סיפור.
או פשוט התחושה שמישהו, במקום כלשהו, מבין מעט ממה שאנחנו מרגישים.
אם אתם מקשיבים לי עכשיו, דעו שגם השיחה הזאת היא חלק מן הסיפור שלי.
כי סיפור קיים באמת רק כאשר הוא פוגש מישהו שמוכן להקשיב לו.
וכאשר אני מביטה לאחור ורואה את הספרים, את השירים, את המנגינות, את תסכית הרדיו, את משפחתי, את קוראיי, את מאזיניי ואת מרחב המפגש הקטן שבנינו יחד...
אני מבינה שיש חוט בלתי נראה התופר את כל אלה יחד.
ולחוט הזה יש שם.
אהבה.
כי בסופו של דבר, כל אלה...
הסיפורים...
הספרים...
הפסיכולוגיה...
הדמיון...
השירה...
המוזיקה...
המשפחה...
המפגשים...
והשיחה השקטה הזאת בינינו...
הם סיפור אהבה.
סיפור אהבה לחיים.
ואני חושבת שבגילי, זהו אחד הדברים היפים ביותר שלמדתי.
להתראות בפעם הבאה.
ותודה שצעדתם איתי עוד פיסה קטנה מן הדרך. 💙🌷 IA תירגון



