הפחד מלהרגיש פחד        

יום אחד, בשיחה עם חברים, מישהו אמר שיש לו פחד מלהרגיש פחד.
עלו כמה הערות, לגבי הפעמים שאנחנו חוששים מזה או מזה, על טראומות ישנות ולמידות בילדות, אבל כולם הסכימו שזה פחד מקדים ושמביא איתו אפקט משתק, כי בעולם הפנימי האיומים באמת קורים ברגע הנוכחי. בשיחה שלנו גם נזכרנו מתי מטפלים הציעו תרגיל לאנשים שעמדו לתת הרצאות עם הפחד הזה מלהרגיש פחד. הם היו צריכים לכתוב את כל המצבים הקטסטרופליים שיכולים להתרחש באירוע הזה, להגזים היטב, ולקרוא את זה בקול רם כמה פעמים ביום. המצבים אז הפכו אבסורדיים, ואפילו קומיים, עם דברים כמו מעידה, אנשים צוחקים על המרצה, בגדים קרועים, וכו'. זה עבד? כמובן, בתנאי שהאנשים ידעו על מה הם עומדים לדבר.

אבל, זיכרונות בצד, באזורי סכסוך, במצבי מלחמה, הדברים שונים מאוד. ואיך! המצבים האבסורדיים הופכים אמיתיים, בלתי צפויים, וזה לא דמיון. הטראומות, מעבר לכך שהן לא ישנות, עדיין קורות! הן מתעדכנות בכל רגע עם המידע החדש על הסלמות מסוכנות של אלימות. הפתעות קורות, ואז, כל התיאוריות האלה, (ההתמכרות של מוחות שאוהבים לדון במין המלאכים), לא מתמודדות עם הפחד הזה מלהרגיש פחד. כמו סוג של נשימה שנייה, קורה סוג של הרדמה הכרחית להישרדות, לא רק פיזית, אלא גם רגשית. ויחד איתה נוצר אופן חדש להיות קשוב, זהירות כדי למנוע הרפיות ארוכות או עמוקות, ובאותו זמן לחפש נקודת איזון, כדי לא להיכנע לחלוטין ללחץ בזמן שנקלטים אמצעי ההגנה. זה בלי לדבר על העצב ועל הרגשות האחרים שנשפכים וגורמים לנו לבכות, אבל זה נשאר לרגע אחר.

אנחנו מנסים להחליף את הפחד מלהרגיש פחד על ידי הוצאה מהמטען הקיומי שלנו את הנשימות והאנחות שמרגיעות את הרוחות, את התרגילים שמבטיחים חיזוק ברמות שונות, את הפעילויות המעניינות שמסיחות את הדעת ממחשבות לא רצויות, ומה שעוד נצליח להמציא. הרעיון הוא להגיע, לפחות לזמן מה, לפתיחות לחיים שממשיכים, בכאן ועכשיו. ובואו נסכים, רצוי לפתוח את הלב לתקווה שתהיה צדק, שיהיה שלום!