POESIAS MUSICADAS

Este é um link muito especial, emocionante, porque remete ao amor entre mãe e filho. É feito de poesias musicadas, que refletem momentos da vida cantadas. Ah, a música, sempre mágica! Com arranjos e vozes que tocam a nossa alma, meu filho me deu esse presente: fez a produção musical das letras de minhas poesias, e palavras que andavam meio esquecidas na gaveta ganharam nova vida!

Compartilho aqui o link para que vocês possam também vibrar conosco, e aguardo os comentários. 

http://youtube.com/post/UgkxOh1YiiQpwAl-BawP_1yYt4u_cyRUWKex?si=u9rgWVQmGy7AgmYg 

לזכור זה לחיות, מסכים?

 

                        ?לזכור זה לחיות, מסכים

גרה פה ושם, אני מתאמנת על שחרור ההיקשרות. את הדרך שלי אני יוצרת תוך כדי הליכה, ובאמצעות הסיפורים של הפינות שלי אני מגלה את החירות שבתוכן המממש. כמו צעיף שמוסר, אני מוסיפה עוד תיבול לתזונה רוחנית שמגלה את סודותיה. אני יודעת שההחלטות הפנימיות הן שמניעות את עולמנו; אני מאמינה שכל מצב שמופיע מולנו מכיל בתוכו שאלות, שבאופן מעשי הופכות להזדמנות לצמיחה.

יום אחד, לא מזמן בישראל, עדיין בתקופת לימודי העברית, קיבלתי שיחת טלפון מבני, שכבר היה בארץ שנה, ואמר לי שהכניס את שמי לתוכנית רדיו שמציגה חיילים עולים ואמותיהם. הייתי אמורה להתראיין בפסח, יחד עם אמהות אחרות באותו מצב. פתאום, התחלתי לדבר עברית (או בעצם עברינגליש) בטלפון, כשכתבת התקשרה אליי כמעט כל יום. יש רגע שבו את נרגעת ונותנת לדברים לזרום, וזה הפך למהנה לדבר איתה. וכך הלכתי לראיון. דיברתי, הצטלמתי, הכול זרם יפה.

כדי להוכיח שלעולם איננו לבד, מצאתי גם את משפחתי הישראלית בארץ, ממש כמו קסם. "צירוף מקרים" משמח, שהגיע דרך חברה ברזילאית, גרם לי לשלוח פתק לקיבוץ שידעתי, לפני שלושים שנה, היה מקום מגוריו של בן דוד שכבר נפטר מזמן. אבל, עם שם המשפחה ודרך קשר שצץ מולי, "הקול הקטן" אמר לי לנסות לברר על ילדיו של אותו בן דוד. אחרי תוכנית הרדיו (שמעתי אחר כך שהמשפחה החדשה, שמעולם לא ראתה אותי, צפתה בי כי זה שודר גם בטלוויזיה), תפסתי טרמפ עם זוג רוסי עד שהצלחתי לעלות על אוטובוס, עם טלפון פתוח, והגעתי לקיבוץ שבו המשפחה חיכתה לי. מרגש! דיברתי עם בני דודים שלי בעברית (בסגנון אינדיאני) במשך שלושה ימים. הייתי מותשת, אבל זה קרה. ברגע הצורך, אין "מה אם?" שיכול לשתק אותנו.

לפעמים אני חושבת שאם נצליח להוריד את רמת החרדה לגבי מה שיקרה בעתיד, ופשוט נבטח באינטואיציות שלנו, מניפת האפשרויות נפתחת ומראה דלתות. ידעתי שעליי לעזוב את מרכז הקליטה שבו הייתי לאחר שישה חודשים, ושם הייתה התחנה הבאה שלי. הייתי צריכה לבחור. עיר? קיבוץ? עבודה? ומה עם אישור התואר? אה, זו כבר סיפור אחר! איך הייתה האנרגיה שלי? מה הייתי רוצה לעשות קודם בישראל? והייתה לי הוודאות — כששמעתי רק את הקול הפנימי שלי שצעק על הגבולות והאפשרויות שלי, מזכיר לי את החיים החדשים — שאני צריכה, קודם כל, להרגיע את הרגשות שלי.

רציתי, אם כן, ובחרתי להרגיש קרובה לאנשים שהיו מוכנים לקבל אותי, לשקם את האנרגיה שלי ליד הטבע, ולסדר את הרעיונות והרגשות שלי. היום אני עדיין גרה בקיבוץ, כי אני אוהבת להעריך את יצירת המופת של הטבע שסביבי. עד מתי? האמת, אני לא יודעת. מי יודע? אני גם לומדת לקבל את הזמן הנכון של הדברים.

אני מאמינה ששינוי, לא משנה מהו, הוא תמיד תהליך מורכב. אנחנו מתעקשים לשים את הישן בנוף של החדש עד שנגלה שכל רגע הוא ייחודי, והחזרה נשארת בראש שלנו, לוקח זמן לעצור אותה. בינתיים, אנחנו עוברים "ניקוי", כדי שנוכל לבחור מה אנחנו רוצים בהקשר החדש הזה. אבל, כמה שזה כואב, בואו נודה — אין כמו לראות את עצמנו מתגברים על מכשולים... רק כדי להתחיל הרפתקה חדשה, שוב, בריקוד הזה שנקרא חיים.

Recordar é viver, concorda?

                     Recordar é viver, concorda?

-  

Morando aqui e ali, vou treinando o desapego. Minha estrada eu faço caminhando, e com as histórias dos meus cantinhos vou descobrindo a liberdade nos seus conteúdos realizadores. Como um véu que é retirado, adiciono mais tempero a uma alimentação espiritual que mostra seus mistérios. Sei que são as decisões internas que movem nosso mundo; acredito que cada situação que nos aparece pela frente contém em si questões, que de forma prática, tornam-se uma oportunidade para o crescimento.
Um dia, há pouquíssimo tempo em Israel, ainda no período de estudos do hebraico, recebi um telefonema de meu filho, que já se encontrava há um ano no país, dizendo que havia colocado meu nome num programa de rádio que apresentava soldados imigrantes e suas mães. Eu daria uma entrevista, em Pessach, juntamente com outras mães na mesma situação. De repente, eu passei a falar hebraico (ou melhor, hibringlish) por telefone, interrogada pela repórter, que me ligava quase diariamente. Tem uma hora que você relaxa e deixa rolar, e passou a ser divertido falar com ela. E lá fui eu para a tal entrevista. Falei, tirei foto, tudo fluiu direitinho. Como para comprovar que nunca estamos sós nessa vida, também tinha encontrado, magicamente, minha família israelense no país. Uma feliz “coincidência”, canalizada por uma amiga brasileira, me fez mandar um bilhete para um kibbutz que sabia, há trinta anos atrás, era onde morava um primo que já havia morrido há muito tempo. Mas, com o sobrenome e um contato que surgiu na minha frente, a “vozinha” me disse para tentar saber dos filhos desse primo. Depois do tal programa de rádio, (soube depois que a nova família, que nunca tinha me visto, me assistiu porque passou também na televisão) peguei carona com um casal russo até poder me enfiar num ônibus, celular ligado, e cheguei ao kibbutz onde a família me esperava. Emocionante! Falei com meus primos em hebraico (de índio) por três dias. Fiquei exausta, mas aconteceu. Na hora da necessidade, não há “e se?” que nos paralise.
Às vezes penso que se conseguirmos baixar o nível de ansiedade sobre o que nos ocorrerá no futuro, e simplesmente confiarmos em nossas intuições, o leque de possibilidades se abre, mostrando portas. Sabia que deveria deixar o Centro de Absorção onde me encontrava após 6 meses, e ali estava minha próxima parada. Eu precisava escolher. Cidade? Kibbutz? Emprego? E a revalidação do diploma? Ah, essa é outra história! Como andava minha energia? O que gostaria de fazer primeiro em Israel? E tive a certeza que - ouvindo apenas a minha própria voz que gritava lá dentro sobre meus limites e possibilidades relembrando-me sobre a nova vida - necessitava, antes de mais nada, acalmar as minhas emoções. Desejei, então, e escolhi sentir-me perto de pessoas que estavam dispostas a me receber, recuperar minha energia perto da natureza, e colocar minhas ideias e sentimentos em ordem. Hoje ainda moro em kibbutz, porque adoro apreciar a obra-prima da natureza ao meu redor. Até quando? Na verdade, não sei. Quem sabe? Também estou aprendendo a aceitar o tempo certo das coisas.
Acredito que mudar, seja lá o que for, é sempre um processo complicado. Nós teimamos em colocar o velho na paisagem do que é novo até descobrirmos que cada momento é único, e a repetição fica em nossa cabeça, demora a parar. Enquanto isso, passamos por uma “faxina”, para que possamos escolher o que desejamos nesse novo contexto. Mas, por mais que doa, vamos combinar, não há nada como se ver superando obstáculos...só para começar uma nova aventura, outra vez, nessa dança que é a vida.

חברה יקרה

 

             חברה יקרה

כבר זמן רב לא החלפנו סודות, אבל רציתי לספר לך שאני מנסה להחזיר קצת מהזמן שבו הייתי ילדה קטנה, זו שאני רואה בתמונות באלבום שלי מדי פעם. ועלה בדעתי לשאול אותך אם יש לך חדר בלגן. את צוחקת, רוצה לדעת מאיפה הוצאתי את הרעיון הזה עכשיו? אני אגיד לך. מדברים כל כך הרבה על הילד הפנימי, שהמשמעות שלו כבר איבדה את הכוח, לא חושבת? חבל! עדיין טוב שהתמונות על הנושא הזה מגיעות אליי למחשבה. את יודעת, יום אחד צחקתי לבד כשהבנתי, בגוף ובנשמה, שאני עדיין אותה מהות. אסביר. עדיין יש לי אינסוף אפשרויות של ביטויים, גם עם כל כך הרבה שינויים פיזיים, רגשיים, מנטליים, רוחניים; במהלך כל המסע של חוויות ויחסים, המגוונים ביותר, למדתי דברים חדשים אינספור, ותראי, חברה, אני עדיין מזהה את עצמי, דרך שטחי הזיכרונות שאני חוצה, עם תכונות שלא השתנו הרבה. ואת יודעת מה? היום, רחוקה ממשברים הטבועים בנעורים, אלה זיכרונות אפילו נעימים ומצחיקים, כי הראייה שלי אחרת.

ואז ראיתי שיצרתי חדר בלגן, שאני קוראת לו בחיבה סטודיו, שבו אני מתכננת יום אחד, מי יודע, לשים שלט על הקיר: "עכשיו מותר!". רציתי לחלוק איתך, אולי כדי לשמוע אותך מספרת שוב את הסיפורים שלך, כמו שעשינו בבלגן של הלבבות שלנו, פעם. הייתי אוהבת לחזור על הנברשת הוורודה, בצורת כוכב, שהייתה לי פעם בחדר, ושאהבתי כל כך; אני חושבת שכבר אין זמן להשיג פסנתר וללמוד לנגן עליו, כמו זה שהביא את אמא קרוב אליי, בחדר שלי, כשזמזמתי ושרקתי מוזיקה קלאסית שהיא ניגנה יפה שם. כל זה מתמצה עכשיו בביקורים במסדרונות הזיכרון כשמכה הגעגועים. זה חלק מהחיים, ואני חושבת שזה יפה שאפשר ללכת לשם מדי פעם, להפעיל איזה מתג בין הצעצועים הפנימיים שלי. אבל בסטודיו שלי יש מוזיקה, כי צלילים וקצבים הם קסומים, ואני לא יכולה בלעדיהם. זה בלי לדבר על כל החפצים שמשקפים אותי: ספרים, המכשירים הקטנים שלנו מכל יום, שולחן כתיבה, עפרונות צבעוניים לצביעת מנדלות, ניירות קטנים ותזכורות על הקירות, חפצים שאני חושבת שהם חמודים, קריסטלים, קטורת, ואפילו לוח ירוק קטן עם גיר ומחק, כדי ללמוד כמו שעשינו פעם, זוכרת? אני רואה שיצרתי פינות, כמה מעשיות, אחרות מקושטות, ואני חושבת שהמקום די חביב. זה בסטודיו שלי שאני עושה את ההתעמלות האנרגטית שלי (תערובת של תרגילים פיזיים שלמדתי במהלך החיים), שרה, שורקת, רואה את הסרטים שלי, כותבת, ומזינה את הילדה הקטנה שגרה שם.

בעולם הזה של בחירות, שבו כמה נשכחו קצת, זה נכון, אני מבינה שאני כבר שולטת בקולון הביקורתי שספגתי והפכתי לשלי. וחברה, אני אספר לך סוד: אני משתחררת ממנו! אני כבר יכולה לטעות ולצחוק טוב אחר כך, ואם אני כותבת לך עכשיו, זה כי אני מתגעגעת אליך צוחקת איתי, כדי שדרך הקול של הצחוקים האלה נחגוג את הניצחונות שלנו בחיים האלה.

תעני, בסדר? ספרי לי גם על הילדה הקטנה שלך, אני אשמח לדעת איפה היא מסתובבת.

חברה יקרה שלי,

איזה שמחה עצומה לקבל את המכתב שלך! הלב שלי התחמם ועלה לי חיוך על הפנים בקריאת כל מילה. זה כאילו הזמן לא עבר ואנחנו חוזרות להיות יושבות על הרצפה בחדר, חולקות סודות וצוחקות עד שכואב הבטן. התגעגעתי כל כך לזה.

ואיזה רעיון נפלא זה של "חדר הבלגן" שלך, או יותר נכון, הסטודיו שלך! אהבתי את השם ועוד יותר את השלט שאת מתכננת: "עכשיו מותר!". זו האמת הכי טהורה. מגיע רגע בחיים שאנחנו מבינות שהרשות היחידה שבאמת חשובה היא שלנו. ואיך משחרר זה להיפטר מהקולון הביקורתי הזה, לא? גם שלי הציק לי יותר מדי זמן, אבל כמוך, אני לומדת להנמיך את הווליום שלו ולהגביר את הקול של הצחוק שלי.

התיאור שלך של הסטודיו העביר אותי לשם. אני יכולה לראות את הפינות, את הספרים, את העפרונות הצבעוניים, את הקריסטלים ואפילו את הלוח הירוק עם הגיר. איזה מקום מלא נשמה, השתקפות אמיתית של מי שאת. זה מקדש לילדה הקטנה שלך, מרחב שבו היא יכולה להיות חופשייה, יצירתית ובעיקר שמחה.

שאלת על הילדה הקטנה שלי... אה, היא מסתובבת כאן, נוכחת יותר מתמיד. הרבה זמן החבאתי אותה קצת, חשבתי של"מבוגרת האחראית" אין מקום בשבילה. אבל כמוך, הבנתי שהמהות היא אותו דבר. הילדה הקטנה שלי עדיין אוהבת להסתכל על העננים ולמצוא צורות של חיות, עדיין מתרגשת מריח הגשם על האדמה ועדיין יש לה רצון בלתי נשלט לדרוך על שלוליות (ולפעמים, אני נותנת לה לעשות את זה).




להיות בבית

להיות בבית

להיות בבית מאפשר לנו מבט חדש על מה שמקיף אותנו: אנחנו יכולים

 להתמסר למשימות שהורעלו על ידי השעמום; לגלות מחדש חפצים במגירות שיש להם סיפורים מרגשים לספר והיו קצת נטושים; או אפילו להשליך את עצמנו על הכורסה הנעימה שחלמנו עליה לסלון שלנו, לקרוא ספר, להאזין למוזיקה, לבשל, לישון, לרקוד...

ובכן, מכיוון שאין דלפק שמקבל תלונות על הבדידויות שלנו עם נגיעות של נטישה כביכול, נותר לנו רק לשנות אותן, אם הן קיימות. רעיון טוב יכול להיות החיבור ליופי של המקלט שלנו, כמו שעושה האביב עם הפרחים הצבעוניים החדשים שצומחים על העצים ובאדמה: הוא לא נשבר מהנסיבות, הוא פשוט מתבטא. היופי יכול להיות בכל דבר שנבחר, כמו כוונה. אם נרצה לראות אותו, הוא יהיה שם, וזה יתלה ביצירתיות שלנו להסיר את הצעיפים שמסתירים אותו, ושגם שייכים לזיכרונות שלנו.

הבית שלנו משקף אותנו, רבים כבר אמרו זאת, זה לא חדש. הוא מראה את הדחיות שלנו, הטיקים, הצרכים, הרצונות לנוחות, וזה היופי: לראות את עצמנו, את הפינות המועדפות עלינו, שם אנחנו נטענים באנרגיות להתמודדויות חדשות. ואם הצרכים משתנים, אולי גם הסידורים שלנו צריכים להשתנות. עם או בלי מוזיקה, רגליים למעלה, קוראים או רוקדים, להיות בבית יכול להיות מפגש מחדש עם האינטימיות של היצירות שלנו, כי כשאנחנו מעריכים או מחזירים למקום חפצים ופינות, אנחנו מסובבים מפתח למשמעויות חדשות.

להיות בבית יכול להיות סוג של הפסקה נחוצה כדי לחשוף לעצמנו באיזה חלק של הדרך הקיומית אנחנו נמצאים, אם יש שינויים דחופים שצריך לספק, ולהכין את עצמנו לגלות את הצעדים הבאים.

טיול, פשוט ככה

  

           טיול, פשוט ככה   

לשוחח, אחרי יום חם ועם הרבה עבודה לכולם. אבל, באותו לילה הכל היה כל כך שקט, החום פחת במידה רבה, והצעתי לה לצאת קצת, לטייל. עגלת הגולף הנאמנה שלי עמדה שם, חיכתה שנצא לטיול לילי סביב הקיבוץ. מצוידות בקפה, מים, אגוזים ושקדים, יצאנו לדרך.

אני, קריוקה, לא רגילה לצאת בלילה, בזמנים האלה, מפחד שודדים, עדיין רוטטת ומעריכה שיש את האפשרות הזו כאן, בקיבוץ. לשוחח באוויר הפתוח, לטייל, לפגוש אחרים שגם היה להם את אותו הרעיון, זה אחד הדברים הפשוטים והנעימים שלא היינו צריכים להפסיק לעשות. אני זוכרת את התקופה כנערה, בריו, מדי פעם אמא ואני אהבנו לקחת אוטובוס לכיוון רוסינייה, ללכת עד התחנה האחרונה ואז לחזור לקופקבנה. איזה תענוג! זו הייתה הדרך שלנו להירגע ולהעריץ את הנוף של העיר הנפלאה דאז.

באותו לילה נעים, שתינו שוחחנו הרבה, בירכנו עוברי אורח, טעמנו את הארוחה הקלה המאולתרת, ובסביבה השקטה המוקפת עצים ופרחים, נושאי הנשמה שלנו הוזמנו. דיברנו, צחקנו, הסתובבנו בקיבוץ, ואפילו לא ראינו את הזמן עובר. טיולים כאלה, יותר ויותר גורמים לי להאמין שבדברים הפשוטים ביותר יש דלת המובילה לדרך השלום. כמו שנשימת אוויר צח מבהירה את הרגשות, חשוב גם שנשחרר עצמנו ממכשולים, שברובם כבר אפילו לא יודעים יותר מאיפה הם הגיעו.




**כותרת: הרהורים על "קן ריק"**

 

**כותרת: הרהורים על "קן ריק"**

במרפסת שלי, על קורת תקרה, התיישבה ציפור, אמא לעתיד. ובכן, שם היא דגרה על ביציה, אחת אפילו נשברה ונפלה, אבל החיים נמשכים, והיא הייתה שם. מדי פעם, היא נעלמה, לא יודע, אולי יצאה לסיבוב בין העצים היפים באזור. אחר כך חזרה לקן מרוכזת במשימתה לדגור על הביצים. בזמן שאני התבוננתי באותם עצים יפים מהמרפסת שלי בכל בוקר, עקבתי אחר התהליך. אפילו חקרתי, ונודע לי שבתוך עשרים יום פחות או יותר הגוזלים יופיעו. יום אחד, הרמתי את מבטי וראיתי עוד שני פרצופים קטנים של ציפורים. שמחתי לראות את המשפחה החדשה מצטופפת על הרעף. כמה ימים לאחר מכן אחד הגוזלים כבר עזב. באופן טבעי, הוא פרש כנפיים ועף. אבל אחיו נשאר. שמתי לב שהוא ניסה לעוף, נפנף קלות בכנפיו, וויתר, חזר לקן. לקח לו עוד יום או יומיים לעזוב. אמו באה מדי פעם לבדוק איך הדברים מתנהלים, נתנה אוכל מקור למקור לגוזל שלה והלכה. ויום אחד, גם הוא, הציפור השנייה, עזב. הקן נשאר ריק.

נושא הקן הריק מזכיר לנו בדרך כלשהי את חלוף הזמן. אנו מוזמנים לעוף מחדש בדרכים שעברנו בחיים האלה, להתמודד עם כמה פרידות, להעריך מחדש גבולות ואפשרויות. לפעמים אנו מקדישים מעט תשומת לב למסרים של הטבע, ומחמיצים שיעורים על החיים במה שמקיף אותנו.

אני מניח שתקרת המרפסת שלי הוערכה היטב בחדשות הציפורים באזור, כי מיד לאחר מכן הגיעה אמא חדשה עם ביציה, שהתמקמה באותו מקום, שלא פורק. אולי זו הייתה אותה אחת, איך נדע? באופן מוזר, ראיתי מחלון אחר בבית צינור עם שתי ביצים נטושות, כבר ימים. אולי גם בעולם העופות קורים דברים כאלה: דחייה הורית ונטישה.

בכל מקרה, הגענו לעיקר: איך לתת משמעות חדשה לדחייה ולנטישה כשמדברים על קן ריק? אלה ילדים שגדלים, עבודות שמסתיימות, הזדקנות, אבל אולי הנטישה הגדולה ביותר היא שלנו כלפי עצמנו, ברגע זה, כשאנחנו לא מסוגלים להרגיש את רגשותינו. אה, געגוע. תהליך טבעי שמראה שמשהו טוב מאוד היה חלק מחיינו פעם. אני יודע, זה כואב, אנחנו רוצים עוד, שוב. מהכל. לפעמים אני חושב שאם היינו יכולים להרוג את הגעגוע לכל מה שיפה שחווינו בו זמנית, זה היה כמו להשתמש בכל התבלינים מהמטבח יחד במנה אחת. זה בטח יהיה נורא! ואני יודע שקשה לקבל שאין דרך לחזור אחורה בזמן בדיוק כמו שהדברים היו. כשדמות ששיחקנו הופכת למיושנת, זה הזמן לחפש דרך חדשה להגשמה. זה יכול לכאוב קצת, אבל זה גם סימן שזה הצליח, הילדים למדו לעוף, ועכשיו זה הזמן לטיסה שלנו, אם הקן התרוקן. משימה הושלמה? כן, החלטות חדשות יתקבלו, כיוונים חדשים יופיעו.

שונה מדחייה, אנחנו מדברים על התקדמות. זה הזמן ליצור סגנון חיים אחר, ללמוד על החברה של עצמנו ועל הבחירות החדשות. הגעגוע? ובכן, אולי עלינו לתת לזיכרונות הטובים שלנו להאיר את הדרך, כי זה גורם לנו לחייך, זה נעים לחיות מחדש רגעים טובים, ולדעת למה היינו מסוגלים. אבל אל לנו לתת להם להחליף את מה שיש לנו לפנינו כאן ועכשיו, גם אם אלה אתגרים, כי הם גורמים לנו להתפתח.

 

הפחד מלהרגיש פחד        

יום אחד, בשיחה עם חברים, מישהו אמר שיש לו פחד מלהרגיש פחד.
עלו כמה הערות, לגבי הפעמים שאנחנו חוששים מזה או מזה, על טראומות ישנות ולמידות בילדות, אבל כולם הסכימו שזה פחד מקדים ושמביא איתו אפקט משתק, כי בעולם הפנימי האיומים באמת קורים ברגע הנוכחי. בשיחה שלנו גם נזכרנו מתי מטפלים הציעו תרגיל לאנשים שעמדו לתת הרצאות עם הפחד הזה מלהרגיש פחד. הם היו צריכים לכתוב את כל המצבים הקטסטרופליים שיכולים להתרחש באירוע הזה, להגזים היטב, ולקרוא את זה בקול רם כמה פעמים ביום. המצבים אז הפכו אבסורדיים, ואפילו קומיים, עם דברים כמו מעידה, אנשים צוחקים על המרצה, בגדים קרועים, וכו'. זה עבד? כמובן, בתנאי שהאנשים ידעו על מה הם עומדים לדבר.

אבל, זיכרונות בצד, באזורי סכסוך, במצבי מלחמה, הדברים שונים מאוד. ואיך! המצבים האבסורדיים הופכים אמיתיים, בלתי צפויים, וזה לא דמיון. הטראומות, מעבר לכך שהן לא ישנות, עדיין קורות! הן מתעדכנות בכל רגע עם המידע החדש על הסלמות מסוכנות של אלימות. הפתעות קורות, ואז, כל התיאוריות האלה, (ההתמכרות של מוחות שאוהבים לדון במין המלאכים), לא מתמודדות עם הפחד הזה מלהרגיש פחד. כמו סוג של נשימה שנייה, קורה סוג של הרדמה הכרחית להישרדות, לא רק פיזית, אלא גם רגשית. ויחד איתה נוצר אופן חדש להיות קשוב, זהירות כדי למנוע הרפיות ארוכות או עמוקות, ובאותו זמן לחפש נקודת איזון, כדי לא להיכנע לחלוטין ללחץ בזמן שנקלטים אמצעי ההגנה. זה בלי לדבר על העצב ועל הרגשות האחרים שנשפכים וגורמים לנו לבכות, אבל זה נשאר לרגע אחר.

אנחנו מנסים להחליף את הפחד מלהרגיש פחד על ידי הוצאה מהמטען הקיומי שלנו את הנשימות והאנחות שמרגיעות את הרוחות, את התרגילים שמבטיחים חיזוק ברמות שונות, את הפעילויות המעניינות שמסיחות את הדעת ממחשבות לא רצויות, ומה שעוד נצליח להמציא. הרעיון הוא להגיע, לפחות לזמן מה, לפתיחות לחיים שממשיכים, בכאן ועכשיו. ובואו נסכים, רצוי לפתוח את הלב לתקווה שתהיה צדק, שיהיה שלום!

 

על אומץ                 

היה זה בסוף אחר הצהריים כשהצפירה צלצלה והזכירה לי שאנחנו במלחמה בישראל, ואפילו לא הייתי צריכה כל כך הרבה שליטה בטלפון כדי לשמוע אותה אם היא תצלצל. ההפתעה תפסה אותי ואני לא יודעת לתאר מה הרגשתי. פשוט הלכתי לכיוון הדלת, מחוברת לטייס האוטומטי, בלי לזכור את הטלפון, ועקבתי אחרי השכנים לכיוון המקלט ממש מעל הבית שלי. אני לא יודעת לומר אם זה היה הפחד או השלכות של עישון לשעבר, אולי שניהם, אבל הגעתי לשם ללא נשימה, הרגשתי רע, עד כדי נפילה. אבל הצלחתי להחזיק מעמד, ישבתי על אחד הכיסאות, עם הרבה אנשים אחרים, חיכיתי את עשר הדקות הנדרשות, וחזרתי הביתה. לקח לי כשלושה ימים להתאזן מחדש. "מלחת מסע ראשון", אמרתי לחברים, ביקשתי עזרה מהרוחניות, איבדתי את התיאבון, את התקווה, והרגשתי נשלטת על ידי הפחד. לאט לאט הרגעתי, צפיתי שאנשים ממשיכים בחייהם, והשתחררתי מהלחץ החד. בפעם השנייה, הייתי רגועה, האזעקה צלצלה ונבהלתי מאוד, אבל הצלחתי לקחת את הטלפון, לנעול את הנעליים ולפתוח את הדלת, מתמודדת עם השמש הקופחת. שלטתי בנשימה בנשימות עמוקות עד ששכן נתן לי יד ולקח אותי למעלה לשם שבו אחרים כבר היו מוגנים. ימים אחר כך עשיתי את אותו מסלול, יותר חכמה, לקחתי את התיק הקטן שלי עם בקבוק מים קטן (שעכשיו ישן ליד הדלת), טלפון בכיס. אי אפשר להתרגל לדבר כזה בלי לשלם מחיר, ובמקרה שלי, הבטן התהפכה ימים רצופים עם הפחד שעושה את שלו. בנדנדת הרגשות הוא נמצא שם למטה, כולא את האומץ שלא מצליח לרדת ולהתאזן.

לא תמיד יש לנו מודעות מיידית לשינויים שקורים איתנו כשמעבר לידיעה, אנחנו חווים משהו. החלטות דחופות הולכות ומשנות אותנו, ואת הדרך שלנו להיות ולהתקיים בחיים האלה, דוחפות את הספקות כדי לפנות מקום למידע חדש ממהר שמגיע. ובחיפוש אחר משמעות, אחר מובן, אנחנו הולכים ומפרשים, מחברים, מסיקים מסקנות על הסיפורים והסבכים שלנו, מתמודדים עם המבחנים באומץ. אנחנו ממשיכים, הולכים קדימה, מעריכים את מה שבאמת חשוב לכל אחד מאיתנו, מסירים את הצעיף שמכסה את הכוח שבא מההתמודדויות.

דרך הפחד, הבאתי לוחם למודעות שלי, והאומץ לומד לרדת מהנדנדה. אני מסיימת בזכרון של ויקטור פרנקל: "זה לא מה שאתה מצפה מהחיים, אלא מה שהחיים מצפים ממך".

לָצֵאת מֵאֲזוֹר הַנּוֹחוּת? קַל לְהַגִּיד...

 

לָצֵאת מֵאֲזוֹר הַנּוֹחוּת? קַל לְהַגִּיד...

כְּמִין מַנְטְרָה, בְּהַרְצָאוֹת מוֹטִיבַצְיוֹנִיּוֹת, בְּטִפּוּלִים, בַּעֲצוֹת שֶׁל חֲבֵרִים וּמַכָּרִים, וַאֲפִלּוּ בְּשִׂיחוֹת בְּבָתֵּי קָפֶה, אֲנַחְנוּ שׁוֹמְעִים "צֵא מֵאֲזוֹר הַנּוֹחוּת שֶׁלְּךָ!"... וְעוֹנִים: "אָהּ, קַל לְהַגִּיד...". הַאִם זֶה כָּךְ? כְּשֶׁאֲנַחְנוּ מְקַבְּלִים הַחְלָטוֹת, אֲנַחְנוּ מַתְחִילִים בְּהֲכָנוֹת לִפְעֻלּוֹת שֶׁאוּלַי לֹא יִסְתַּיְּמוּ אִם הֵן יְיֻרְטוּ עַל יְדֵי מַנְגָּנוֹן הִשָּׁרְדוּת שֶׁנִּבְנָה לְאוֹרֶךְ הָאֵבוֹלוּצְיָה שֶׁלָּנוּ. אֲזוֹר הַנּוֹחוּת עָשׂוּי מִמַּה שֶּׁאֲנַחְנוּ מַכִּירִים, מִמַּה שֶּׁגּוֹרֵם לָנוּ לְהַרְגִּישׁ בְּטוּחִים עַל הַקַּרְקַע שֶׁאֲנַחְנוּ דּוֹרְכִים עָלֶיהָ, וּמוֹנֵעַ מֵאִתָּנוּ לְהָפוֹךְ אֶת הַמַּתֵּג כְּדֵי לָתֵת לַפַּחַד לְהִכָּנֵס. וְאִם הַפַּחַד יָכוֹל לְהַזְהִיר אוֹתָנוּ מִפְּנֵי הַצֹּרֶךְ בְּהֲגָנָה, הוּא גַּם יָכוֹל לְהִתְקַבֵּעַ, עַקְשָׁן, וּלְחַפֵּשׂ שֻׁתָּפוּת בַּעַצְלָנוּת, בְּדַחְיָנוּת וּבְתֵרוּצִים שֶׁהַמֹּחַ מְיַצֵּר, וְלִיצוֹר כֹּחַ הִתְנַגְּדוּת לְשִׁנּוּי. זוֹ, בִּפְעִילוּת מְלֵאָה, גּוֹרֶמֶת לָנוּ לִדְחוֹת וְאַף לְבַטֵּל תָּכְנִיּוֹת חֲלוֹמוֹת. וְעוֹד, כְּתוֹצָאָה מִכָּךְ, אֲנַחְנוּ שׁוֹמְרִים בְּתוֹכֵנוּ אֶת חֶרְדַּת הַוִּתּוּר, שֶׁגּוֹרֶמֶת לָנוּ לַחֲזוֹר עַל מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא רוֹצִים בְּחַיֵּינוּ לָנֶצַח.

וְהַאִם כְּלָל "1, 2, 3 וְקָדִימָה" עוֹבֵד? הַאִם הוּא עוֹזֵר לָנוּ לְהָבִין אֶת הַהֶבְדֵּל בֵּין זְהִירוּת נְחוּצָה לְשִׁתּוּק הַמִּתְחַפֵּשׂ לִזְהִירוּת? הַאִם הוּא מְשַׁלֵּב בְּמַעֲשֵׂינוּ פְּעֻלָּה מִיָּדִית לְלֹא מַחְשָׁבָה וּלְלֹא מַשָּׂא וּמַתָּן עִם הַסִּבּוֹת שֶׁהַמֹּחַ הַיְּצִירָתִי מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן כְּדֵי לְחַבֵּל בְּתָכְנִיּוֹת שִׁנּוּי? חֲכָמִים אוֹמְרִים שֶׁאֶפְשָׁר לְהַרְגִּישׁ פַּחַד וְלִפְעֹל בְּכָל זֹאת! וְשֶׁאֹמֶץ, כְּמוֹ כָּל שְׁרִיר, מִתְחַזֵּק עִם הַשִּׁמּוּשׁ. וְעוֹד, הֵם אוֹמְרִים שֶׁשָּׁלֹשׁ שְׁנִיּוֹת הוּא בְּדִיּוּק הַזְּמַן שֶׁלּוֹקֵחַ לַמֹּחַ שֶׁלָּנוּ לְהַפְעִיל אֶת מַנְגְּנוֹנֵי הַחַבָּלָה הָעַצְמִית, בִּזְמַן שֶׁאֲנַחְנוּ עֲדַיִן בְּשֶׁטַח הָאֹמֶץ הָאִימְפּוּלְסִיבִי. אַחֲרֵי זֶה, אֲנַחְנוּ נִכְנָסִים לִשְׂדֵה הַמּוּקָשִׁים שֶׁל תֵּרוּצִים רַצְיוֹנָלִיִּים, שֶׁל חוּטִים חֲשׂוּפִים, שֶׁל "אֲבָל מַה אִם...", "עָדִיף לְחַכּוֹת קְצָת...", "לֹא נוֹגְעִים בִּקְבוּצָה מְנַצַּחַת...", "כְּדַאי שֶׁתִּתְכּוֹנֵן טוֹב יוֹתֵר קֹדֶם...", אוֹ "חָשַׁבְתָּ מַה יִקְרֶה אִם זֶה יִשְׁתַּבֵּשׁ?", וְ... הַפְּרוֹיֶקְטִים שֶׁלָּנוּ חוֹזְרִים לַמְּגֵרוֹת.

לַמְרוֹת שֶׁהֵם קוֹלוֹת מְגִנִּים בִּרְגָעִים מְסֻיָּמִים, הֵם לֹא צְרִיכִים לִמְנֹעַ מֵאִתָּנוּ לְגַלּוֹת לָמָּה אֲנַחְנוּ בְּאֱמֶת מְסֻגָּלִים. כְּלָל "1, 2, 3 וְקָדִימָה!" מַזְכִּיר לָנוּ שֶׁעִם קְפִיצוֹת קְטַנּוֹת אֲנַחְנוּ בּוֹנִים אֶת הַבִּטָּחוֹן לְשִׁנּוּיִים גְּדוֹלִים, וְחוֹוִים דֶּרֶךְ שׁוֹנָה לִפְנֵי שֶׁהַפַּחַד מִתְבַּסֵּס לְגַמְרֵי. אָז? הֶחְלַטְתֶּם לְהִשְׁתַּנּוֹת? חַיְּכוּ וְדַקְלְמוּ אֶת הַמַּנְטְרָה שֶׁלָּכֶם: 1, 2, 3... וְקָדִימָה!