הפחד מלהרגיש פחד        

יום אחד, בשיחה עם חברים, מישהו אמר שיש לו פחד מלהרגיש פחד.
עלו כמה הערות, לגבי הפעמים שאנחנו חוששים מזה או מזה, על טראומות ישנות ולמידות בילדות, אבל כולם הסכימו שזה פחד מקדים ושמביא איתו אפקט משתק, כי בעולם הפנימי האיומים באמת קורים ברגע הנוכחי. בשיחה שלנו גם נזכרנו מתי מטפלים הציעו תרגיל לאנשים שעמדו לתת הרצאות עם הפחד הזה מלהרגיש פחד. הם היו צריכים לכתוב את כל המצבים הקטסטרופליים שיכולים להתרחש באירוע הזה, להגזים היטב, ולקרוא את זה בקול רם כמה פעמים ביום. המצבים אז הפכו אבסורדיים, ואפילו קומיים, עם דברים כמו מעידה, אנשים צוחקים על המרצה, בגדים קרועים, וכו'. זה עבד? כמובן, בתנאי שהאנשים ידעו על מה הם עומדים לדבר.

אבל, זיכרונות בצד, באזורי סכסוך, במצבי מלחמה, הדברים שונים מאוד. ואיך! המצבים האבסורדיים הופכים אמיתיים, בלתי צפויים, וזה לא דמיון. הטראומות, מעבר לכך שהן לא ישנות, עדיין קורות! הן מתעדכנות בכל רגע עם המידע החדש על הסלמות מסוכנות של אלימות. הפתעות קורות, ואז, כל התיאוריות האלה, (ההתמכרות של מוחות שאוהבים לדון במין המלאכים), לא מתמודדות עם הפחד הזה מלהרגיש פחד. כמו סוג של נשימה שנייה, קורה סוג של הרדמה הכרחית להישרדות, לא רק פיזית, אלא גם רגשית. ויחד איתה נוצר אופן חדש להיות קשוב, זהירות כדי למנוע הרפיות ארוכות או עמוקות, ובאותו זמן לחפש נקודת איזון, כדי לא להיכנע לחלוטין ללחץ בזמן שנקלטים אמצעי ההגנה. זה בלי לדבר על העצב ועל הרגשות האחרים שנשפכים וגורמים לנו לבכות, אבל זה נשאר לרגע אחר.

אנחנו מנסים להחליף את הפחד מלהרגיש פחד על ידי הוצאה מהמטען הקיומי שלנו את הנשימות והאנחות שמרגיעות את הרוחות, את התרגילים שמבטיחים חיזוק ברמות שונות, את הפעילויות המעניינות שמסיחות את הדעת ממחשבות לא רצויות, ומה שעוד נצליח להמציא. הרעיון הוא להגיע, לפחות לזמן מה, לפתיחות לחיים שממשיכים, בכאן ועכשיו. ובואו נסכים, רצוי לפתוח את הלב לתקווה שתהיה צדק, שיהיה שלום!

 

על אומץ                 

היה זה בסוף אחר הצהריים כשהצפירה צלצלה והזכירה לי שאנחנו במלחמה בישראל, ואפילו לא הייתי צריכה כל כך הרבה שליטה בטלפון כדי לשמוע אותה אם היא תצלצל. ההפתעה תפסה אותי ואני לא יודעת לתאר מה הרגשתי. פשוט הלכתי לכיוון הדלת, מחוברת לטייס האוטומטי, בלי לזכור את הטלפון, ועקבתי אחרי השכנים לכיוון המקלט ממש מעל הבית שלי. אני לא יודעת לומר אם זה היה הפחד או השלכות של עישון לשעבר, אולי שניהם, אבל הגעתי לשם ללא נשימה, הרגשתי רע, עד כדי נפילה. אבל הצלחתי להחזיק מעמד, ישבתי על אחד הכיסאות, עם הרבה אנשים אחרים, חיכיתי את עשר הדקות הנדרשות, וחזרתי הביתה. לקח לי כשלושה ימים להתאזן מחדש. "מלחת מסע ראשון", אמרתי לחברים, ביקשתי עזרה מהרוחניות, איבדתי את התיאבון, את התקווה, והרגשתי נשלטת על ידי הפחד. לאט לאט הרגעתי, צפיתי שאנשים ממשיכים בחייהם, והשתחררתי מהלחץ החד. בפעם השנייה, הייתי רגועה, האזעקה צלצלה ונבהלתי מאוד, אבל הצלחתי לקחת את הטלפון, לנעול את הנעליים ולפתוח את הדלת, מתמודדת עם השמש הקופחת. שלטתי בנשימה בנשימות עמוקות עד ששכן נתן לי יד ולקח אותי למעלה לשם שבו אחרים כבר היו מוגנים. ימים אחר כך עשיתי את אותו מסלול, יותר חכמה, לקחתי את התיק הקטן שלי עם בקבוק מים קטן (שעכשיו ישן ליד הדלת), טלפון בכיס. אי אפשר להתרגל לדבר כזה בלי לשלם מחיר, ובמקרה שלי, הבטן התהפכה ימים רצופים עם הפחד שעושה את שלו. בנדנדת הרגשות הוא נמצא שם למטה, כולא את האומץ שלא מצליח לרדת ולהתאזן.

לא תמיד יש לנו מודעות מיידית לשינויים שקורים איתנו כשמעבר לידיעה, אנחנו חווים משהו. החלטות דחופות הולכות ומשנות אותנו, ואת הדרך שלנו להיות ולהתקיים בחיים האלה, דוחפות את הספקות כדי לפנות מקום למידע חדש ממהר שמגיע. ובחיפוש אחר משמעות, אחר מובן, אנחנו הולכים ומפרשים, מחברים, מסיקים מסקנות על הסיפורים והסבכים שלנו, מתמודדים עם המבחנים באומץ. אנחנו ממשיכים, הולכים קדימה, מעריכים את מה שבאמת חשוב לכל אחד מאיתנו, מסירים את הצעיף שמכסה את הכוח שבא מההתמודדויות.

דרך הפחד, הבאתי לוחם למודעות שלי, והאומץ לומד לרדת מהנדנדה. אני מסיימת בזכרון של ויקטור פרנקל: "זה לא מה שאתה מצפה מהחיים, אלא מה שהחיים מצפים ממך".