הפחד מלהרגיש פחד        

יום אחד, בשיחה עם חברים, מישהו אמר שיש לו פחד מלהרגיש פחד.
עלו כמה הערות, לגבי הפעמים שאנחנו חוששים מזה או מזה, על טראומות ישנות ולמידות בילדות, אבל כולם הסכימו שזה פחד מקדים ושמביא איתו אפקט משתק, כי בעולם הפנימי האיומים באמת קורים ברגע הנוכחי. בשיחה שלנו גם נזכרנו מתי מטפלים הציעו תרגיל לאנשים שעמדו לתת הרצאות עם הפחד הזה מלהרגיש פחד. הם היו צריכים לכתוב את כל המצבים הקטסטרופליים שיכולים להתרחש באירוע הזה, להגזים היטב, ולקרוא את זה בקול רם כמה פעמים ביום. המצבים אז הפכו אבסורדיים, ואפילו קומיים, עם דברים כמו מעידה, אנשים צוחקים על המרצה, בגדים קרועים, וכו'. זה עבד? כמובן, בתנאי שהאנשים ידעו על מה הם עומדים לדבר.

אבל, זיכרונות בצד, באזורי סכסוך, במצבי מלחמה, הדברים שונים מאוד. ואיך! המצבים האבסורדיים הופכים אמיתיים, בלתי צפויים, וזה לא דמיון. הטראומות, מעבר לכך שהן לא ישנות, עדיין קורות! הן מתעדכנות בכל רגע עם המידע החדש על הסלמות מסוכנות של אלימות. הפתעות קורות, ואז, כל התיאוריות האלה, (ההתמכרות של מוחות שאוהבים לדון במין המלאכים), לא מתמודדות עם הפחד הזה מלהרגיש פחד. כמו סוג של נשימה שנייה, קורה סוג של הרדמה הכרחית להישרדות, לא רק פיזית, אלא גם רגשית. ויחד איתה נוצר אופן חדש להיות קשוב, זהירות כדי למנוע הרפיות ארוכות או עמוקות, ובאותו זמן לחפש נקודת איזון, כדי לא להיכנע לחלוטין ללחץ בזמן שנקלטים אמצעי ההגנה. זה בלי לדבר על העצב ועל הרגשות האחרים שנשפכים וגורמים לנו לבכות, אבל זה נשאר לרגע אחר.

אנחנו מנסים להחליף את הפחד מלהרגיש פחד על ידי הוצאה מהמטען הקיומי שלנו את הנשימות והאנחות שמרגיעות את הרוחות, את התרגילים שמבטיחים חיזוק ברמות שונות, את הפעילויות המעניינות שמסיחות את הדעת ממחשבות לא רצויות, ומה שעוד נצליח להמציא. הרעיון הוא להגיע, לפחות לזמן מה, לפתיחות לחיים שממשיכים, בכאן ועכשיו. ובואו נסכים, רצוי לפתוח את הלב לתקווה שתהיה צדק, שיהיה שלום!

 

על אומץ                 

היה זה בסוף אחר הצהריים כשהצפירה צלצלה והזכירה לי שאנחנו במלחמה בישראל, ואפילו לא הייתי צריכה כל כך הרבה שליטה בטלפון כדי לשמוע אותה אם היא תצלצל. ההפתעה תפסה אותי ואני לא יודעת לתאר מה הרגשתי. פשוט הלכתי לכיוון הדלת, מחוברת לטייס האוטומטי, בלי לזכור את הטלפון, ועקבתי אחרי השכנים לכיוון המקלט ממש מעל הבית שלי. אני לא יודעת לומר אם זה היה הפחד או השלכות של עישון לשעבר, אולי שניהם, אבל הגעתי לשם ללא נשימה, הרגשתי רע, עד כדי נפילה. אבל הצלחתי להחזיק מעמד, ישבתי על אחד הכיסאות, עם הרבה אנשים אחרים, חיכיתי את עשר הדקות הנדרשות, וחזרתי הביתה. לקח לי כשלושה ימים להתאזן מחדש. "מלחת מסע ראשון", אמרתי לחברים, ביקשתי עזרה מהרוחניות, איבדתי את התיאבון, את התקווה, והרגשתי נשלטת על ידי הפחד. לאט לאט הרגעתי, צפיתי שאנשים ממשיכים בחייהם, והשתחררתי מהלחץ החד. בפעם השנייה, הייתי רגועה, האזעקה צלצלה ונבהלתי מאוד, אבל הצלחתי לקחת את הטלפון, לנעול את הנעליים ולפתוח את הדלת, מתמודדת עם השמש הקופחת. שלטתי בנשימה בנשימות עמוקות עד ששכן נתן לי יד ולקח אותי למעלה לשם שבו אחרים כבר היו מוגנים. ימים אחר כך עשיתי את אותו מסלול, יותר חכמה, לקחתי את התיק הקטן שלי עם בקבוק מים קטן (שעכשיו ישן ליד הדלת), טלפון בכיס. אי אפשר להתרגל לדבר כזה בלי לשלם מחיר, ובמקרה שלי, הבטן התהפכה ימים רצופים עם הפחד שעושה את שלו. בנדנדת הרגשות הוא נמצא שם למטה, כולא את האומץ שלא מצליח לרדת ולהתאזן.

לא תמיד יש לנו מודעות מיידית לשינויים שקורים איתנו כשמעבר לידיעה, אנחנו חווים משהו. החלטות דחופות הולכות ומשנות אותנו, ואת הדרך שלנו להיות ולהתקיים בחיים האלה, דוחפות את הספקות כדי לפנות מקום למידע חדש ממהר שמגיע. ובחיפוש אחר משמעות, אחר מובן, אנחנו הולכים ומפרשים, מחברים, מסיקים מסקנות על הסיפורים והסבכים שלנו, מתמודדים עם המבחנים באומץ. אנחנו ממשיכים, הולכים קדימה, מעריכים את מה שבאמת חשוב לכל אחד מאיתנו, מסירים את הצעיף שמכסה את הכוח שבא מההתמודדויות.

דרך הפחד, הבאתי לוחם למודעות שלי, והאומץ לומד לרדת מהנדנדה. אני מסיימת בזכרון של ויקטור פרנקל: "זה לא מה שאתה מצפה מהחיים, אלא מה שהחיים מצפים ממך".

לָצֵאת מֵאֲזוֹר הַנּוֹחוּת? קַל לְהַגִּיד...

 

לָצֵאת מֵאֲזוֹר הַנּוֹחוּת? קַל לְהַגִּיד...

כְּמִין מַנְטְרָה, בְּהַרְצָאוֹת מוֹטִיבַצְיוֹנִיּוֹת, בְּטִפּוּלִים, בַּעֲצוֹת שֶׁל חֲבֵרִים וּמַכָּרִים, וַאֲפִלּוּ בְּשִׂיחוֹת בְּבָתֵּי קָפֶה, אֲנַחְנוּ שׁוֹמְעִים "צֵא מֵאֲזוֹר הַנּוֹחוּת שֶׁלְּךָ!"... וְעוֹנִים: "אָהּ, קַל לְהַגִּיד...". הַאִם זֶה כָּךְ? כְּשֶׁאֲנַחְנוּ מְקַבְּלִים הַחְלָטוֹת, אֲנַחְנוּ מַתְחִילִים בְּהֲכָנוֹת לִפְעֻלּוֹת שֶׁאוּלַי לֹא יִסְתַּיְּמוּ אִם הֵן יְיֻרְטוּ עַל יְדֵי מַנְגָּנוֹן הִשָּׁרְדוּת שֶׁנִּבְנָה לְאוֹרֶךְ הָאֵבוֹלוּצְיָה שֶׁלָּנוּ. אֲזוֹר הַנּוֹחוּת עָשׂוּי מִמַּה שֶּׁאֲנַחְנוּ מַכִּירִים, מִמַּה שֶּׁגּוֹרֵם לָנוּ לְהַרְגִּישׁ בְּטוּחִים עַל הַקַּרְקַע שֶׁאֲנַחְנוּ דּוֹרְכִים עָלֶיהָ, וּמוֹנֵעַ מֵאִתָּנוּ לְהָפוֹךְ אֶת הַמַּתֵּג כְּדֵי לָתֵת לַפַּחַד לְהִכָּנֵס. וְאִם הַפַּחַד יָכוֹל לְהַזְהִיר אוֹתָנוּ מִפְּנֵי הַצֹּרֶךְ בְּהֲגָנָה, הוּא גַּם יָכוֹל לְהִתְקַבֵּעַ, עַקְשָׁן, וּלְחַפֵּשׂ שֻׁתָּפוּת בַּעַצְלָנוּת, בְּדַחְיָנוּת וּבְתֵרוּצִים שֶׁהַמֹּחַ מְיַצֵּר, וְלִיצוֹר כֹּחַ הִתְנַגְּדוּת לְשִׁנּוּי. זוֹ, בִּפְעִילוּת מְלֵאָה, גּוֹרֶמֶת לָנוּ לִדְחוֹת וְאַף לְבַטֵּל תָּכְנִיּוֹת חֲלוֹמוֹת. וְעוֹד, כְּתוֹצָאָה מִכָּךְ, אֲנַחְנוּ שׁוֹמְרִים בְּתוֹכֵנוּ אֶת חֶרְדַּת הַוִּתּוּר, שֶׁגּוֹרֶמֶת לָנוּ לַחֲזוֹר עַל מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא רוֹצִים בְּחַיֵּינוּ לָנֶצַח.

וְהַאִם כְּלָל "1, 2, 3 וְקָדִימָה" עוֹבֵד? הַאִם הוּא עוֹזֵר לָנוּ לְהָבִין אֶת הַהֶבְדֵּל בֵּין זְהִירוּת נְחוּצָה לְשִׁתּוּק הַמִּתְחַפֵּשׂ לִזְהִירוּת? הַאִם הוּא מְשַׁלֵּב בְּמַעֲשֵׂינוּ פְּעֻלָּה מִיָּדִית לְלֹא מַחְשָׁבָה וּלְלֹא מַשָּׂא וּמַתָּן עִם הַסִּבּוֹת שֶׁהַמֹּחַ הַיְּצִירָתִי מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן כְּדֵי לְחַבֵּל בְּתָכְנִיּוֹת שִׁנּוּי? חֲכָמִים אוֹמְרִים שֶׁאֶפְשָׁר לְהַרְגִּישׁ פַּחַד וְלִפְעֹל בְּכָל זֹאת! וְשֶׁאֹמֶץ, כְּמוֹ כָּל שְׁרִיר, מִתְחַזֵּק עִם הַשִּׁמּוּשׁ. וְעוֹד, הֵם אוֹמְרִים שֶׁשָּׁלֹשׁ שְׁנִיּוֹת הוּא בְּדִיּוּק הַזְּמַן שֶׁלּוֹקֵחַ לַמֹּחַ שֶׁלָּנוּ לְהַפְעִיל אֶת מַנְגְּנוֹנֵי הַחַבָּלָה הָעַצְמִית, בִּזְמַן שֶׁאֲנַחְנוּ עֲדַיִן בְּשֶׁטַח הָאֹמֶץ הָאִימְפּוּלְסִיבִי. אַחֲרֵי זֶה, אֲנַחְנוּ נִכְנָסִים לִשְׂדֵה הַמּוּקָשִׁים שֶׁל תֵּרוּצִים רַצְיוֹנָלִיִּים, שֶׁל חוּטִים חֲשׂוּפִים, שֶׁל "אֲבָל מַה אִם...", "עָדִיף לְחַכּוֹת קְצָת...", "לֹא נוֹגְעִים בִּקְבוּצָה מְנַצַּחַת...", "כְּדַאי שֶׁתִּתְכּוֹנֵן טוֹב יוֹתֵר קֹדֶם...", אוֹ "חָשַׁבְתָּ מַה יִקְרֶה אִם זֶה יִשְׁתַּבֵּשׁ?", וְ... הַפְּרוֹיֶקְטִים שֶׁלָּנוּ חוֹזְרִים לַמְּגֵרוֹת.

לַמְרוֹת שֶׁהֵם קוֹלוֹת מְגִנִּים בִּרְגָעִים מְסֻיָּמִים, הֵם לֹא צְרִיכִים לִמְנֹעַ מֵאִתָּנוּ לְגַלּוֹת לָמָּה אֲנַחְנוּ בְּאֱמֶת מְסֻגָּלִים. כְּלָל "1, 2, 3 וְקָדִימָה!" מַזְכִּיר לָנוּ שֶׁעִם קְפִיצוֹת קְטַנּוֹת אֲנַחְנוּ בּוֹנִים אֶת הַבִּטָּחוֹן לְשִׁנּוּיִים גְּדוֹלִים, וְחוֹוִים דֶּרֶךְ שׁוֹנָה לִפְנֵי שֶׁהַפַּחַד מִתְבַּסֵּס לְגַמְרֵי. אָז? הֶחְלַטְתֶּם לְהִשְׁתַּנּוֹת? חַיְּכוּ וְדַקְלְמוּ אֶת הַמַּנְטְרָה שֶׁלָּכֶם: 1, 2, 3... וְקָדִימָה!

SAIR DA ZONA DE CONFORTO? FALAR É FÁCIL...

SAIR DA ZONA DE CONFORTO? FALAR É FÁCIL... 

Como uma espécie de mantra, em palestras motivacionais, nas terapias, nos conselhos de amigos e conhecidos, e até em bate-papos nas cafeterias, escutamos “Saia da sua zona de conforto!” e respondemos: “Ah, falar é fácil...”. Será? Quando tomamos nossas decisões, iniciamos preparativos para ações que podem não se concluir se forem interceptadas por um mecanismo de sobrevivência construído ao longo de nossa evolução. A zona de conforto é feita daquilo que conhecemos, do que nos faz sentir seguros no chão onde pisamos, evitando virarmos a chave para deixar entrar o medo. Mas, se o medo pode nos avisar sobre a necessidade de proteção, ele também pode se fixar, teimoso, buscando parceria na preguiça, na procrastinação e nas desculpas que a mente produz, criando uma força de resistência à mudança. Esta, em plena atividade, nos faz adiar e até cancelar planos sonhados. No entanto, como sequela, mantemos em nós a angústia da desistência, que nos mantém repetindo eternamente aquilo que não mais desejamos em nossas vidas.  

E a regra do “1,2,3 e já” funciona? Será que nos ajuda a compreender a diferença entre cautela necessária e paralisia disfarçada de prudência? Integra em nossos atos a ação imediata sem pensar e sem negociar com as razões que a mente criativa usa para sabotar os planos de mudança? Dizem os sábios que é possível sentir medo e agir mesmo assim!  E que a coragem, como qualquer músculo, se fortalece com o uso. E mais, dizem que três segundos é exatamente o tempo que nosso cérebro leva para ativar os mecanismos de autossabotagem, enquanto ainda estamos no território da coragem impulsiva. Depois disso, entramos no campo minado das desculpas racionais, dos fios desencapados, dos “mas e se...”, “melhor esperar um pouco...”, “não se mexe em time que está ganhando...”, "você deveria se preparar melhor primeiro...", ou "já pensou se dá errado?", e ... nossos projetos voltam para as gavetas.

Apesar de essas serem vozes protetoras em alguns momentos, não devem nos impedir de descobrir do que somos realmente capazes. A regra do "1, 2, 3 e já!" nos lembra que é com pequenos saltos que construímos a confiança para grandes transformações, e experimentamos um caminho diferente antes que o medo se instale completamente. Então? Decidiu mudar? Sorria e recite o seu mantra: 1, 2, 3... e já!