POESIAS MUSICADAS

Este é um link muito especial, emocionante, porque remete ao amor entre mãe e filho. É feito de poesias musicadas, que refletem momentos da vida cantadas. Ah, a música, sempre mágica! Com arranjos e vozes que tocam a nossa alma, meu filho me deu esse presente: fez a produção musical das letras de minhas poesias, e palavras que andavam meio esquecidas na gaveta ganharam nova vida!

Compartilho aqui o link para que vocês possam também vibrar conosco, e aguardo os comentários. 

http://youtube.com/post/UgkxOh1YiiQpwAl-BawP_1yYt4u_cyRUWKex?si=u9rgWVQmGy7AgmYg 

לזכור זה לחיות, מסכים?

 

                        ?לזכור זה לחיות, מסכים

גרה פה ושם, אני מתאמנת על שחרור ההיקשרות. את הדרך שלי אני יוצרת תוך כדי הליכה, ובאמצעות הסיפורים של הפינות שלי אני מגלה את החירות שבתוכן המממש. כמו צעיף שמוסר, אני מוסיפה עוד תיבול לתזונה רוחנית שמגלה את סודותיה. אני יודעת שההחלטות הפנימיות הן שמניעות את עולמנו; אני מאמינה שכל מצב שמופיע מולנו מכיל בתוכו שאלות, שבאופן מעשי הופכות להזדמנות לצמיחה.

יום אחד, לא מזמן בישראל, עדיין בתקופת לימודי העברית, קיבלתי שיחת טלפון מבני, שכבר היה בארץ שנה, ואמר לי שהכניס את שמי לתוכנית רדיו שמציגה חיילים עולים ואמותיהם. הייתי אמורה להתראיין בפסח, יחד עם אמהות אחרות באותו מצב. פתאום, התחלתי לדבר עברית (או בעצם עברינגליש) בטלפון, כשכתבת התקשרה אליי כמעט כל יום. יש רגע שבו את נרגעת ונותנת לדברים לזרום, וזה הפך למהנה לדבר איתה. וכך הלכתי לראיון. דיברתי, הצטלמתי, הכול זרם יפה.

כדי להוכיח שלעולם איננו לבד, מצאתי גם את משפחתי הישראלית בארץ, ממש כמו קסם. "צירוף מקרים" משמח, שהגיע דרך חברה ברזילאית, גרם לי לשלוח פתק לקיבוץ שידעתי, לפני שלושים שנה, היה מקום מגוריו של בן דוד שכבר נפטר מזמן. אבל, עם שם המשפחה ודרך קשר שצץ מולי, "הקול הקטן" אמר לי לנסות לברר על ילדיו של אותו בן דוד. אחרי תוכנית הרדיו (שמעתי אחר כך שהמשפחה החדשה, שמעולם לא ראתה אותי, צפתה בי כי זה שודר גם בטלוויזיה), תפסתי טרמפ עם זוג רוסי עד שהצלחתי לעלות על אוטובוס, עם טלפון פתוח, והגעתי לקיבוץ שבו המשפחה חיכתה לי. מרגש! דיברתי עם בני דודים שלי בעברית (בסגנון אינדיאני) במשך שלושה ימים. הייתי מותשת, אבל זה קרה. ברגע הצורך, אין "מה אם?" שיכול לשתק אותנו.

לפעמים אני חושבת שאם נצליח להוריד את רמת החרדה לגבי מה שיקרה בעתיד, ופשוט נבטח באינטואיציות שלנו, מניפת האפשרויות נפתחת ומראה דלתות. ידעתי שעליי לעזוב את מרכז הקליטה שבו הייתי לאחר שישה חודשים, ושם הייתה התחנה הבאה שלי. הייתי צריכה לבחור. עיר? קיבוץ? עבודה? ומה עם אישור התואר? אה, זו כבר סיפור אחר! איך הייתה האנרגיה שלי? מה הייתי רוצה לעשות קודם בישראל? והייתה לי הוודאות — כששמעתי רק את הקול הפנימי שלי שצעק על הגבולות והאפשרויות שלי, מזכיר לי את החיים החדשים — שאני צריכה, קודם כל, להרגיע את הרגשות שלי.

רציתי, אם כן, ובחרתי להרגיש קרובה לאנשים שהיו מוכנים לקבל אותי, לשקם את האנרגיה שלי ליד הטבע, ולסדר את הרעיונות והרגשות שלי. היום אני עדיין גרה בקיבוץ, כי אני אוהבת להעריך את יצירת המופת של הטבע שסביבי. עד מתי? האמת, אני לא יודעת. מי יודע? אני גם לומדת לקבל את הזמן הנכון של הדברים.

אני מאמינה ששינוי, לא משנה מהו, הוא תמיד תהליך מורכב. אנחנו מתעקשים לשים את הישן בנוף של החדש עד שנגלה שכל רגע הוא ייחודי, והחזרה נשארת בראש שלנו, לוקח זמן לעצור אותה. בינתיים, אנחנו עוברים "ניקוי", כדי שנוכל לבחור מה אנחנו רוצים בהקשר החדש הזה. אבל, כמה שזה כואב, בואו נודה — אין כמו לראות את עצמנו מתגברים על מכשולים... רק כדי להתחיל הרפתקה חדשה, שוב, בריקוד הזה שנקרא חיים.

Recordar é viver, concorda?

                     Recordar é viver, concorda?

-  

Morando aqui e ali, vou treinando o desapego. Minha estrada eu faço caminhando, e com as histórias dos meus cantinhos vou descobrindo a liberdade nos seus conteúdos realizadores. Como um véu que é retirado, adiciono mais tempero a uma alimentação espiritual que mostra seus mistérios. Sei que são as decisões internas que movem nosso mundo; acredito que cada situação que nos aparece pela frente contém em si questões, que de forma prática, tornam-se uma oportunidade para o crescimento.
Um dia, há pouquíssimo tempo em Israel, ainda no período de estudos do hebraico, recebi um telefonema de meu filho, que já se encontrava há um ano no país, dizendo que havia colocado meu nome num programa de rádio que apresentava soldados imigrantes e suas mães. Eu daria uma entrevista, em Pessach, juntamente com outras mães na mesma situação. De repente, eu passei a falar hebraico (ou melhor, hibringlish) por telefone, interrogada pela repórter, que me ligava quase diariamente. Tem uma hora que você relaxa e deixa rolar, e passou a ser divertido falar com ela. E lá fui eu para a tal entrevista. Falei, tirei foto, tudo fluiu direitinho. Como para comprovar que nunca estamos sós nessa vida, também tinha encontrado, magicamente, minha família israelense no país. Uma feliz “coincidência”, canalizada por uma amiga brasileira, me fez mandar um bilhete para um kibbutz que sabia, há trinta anos atrás, era onde morava um primo que já havia morrido há muito tempo. Mas, com o sobrenome e um contato que surgiu na minha frente, a “vozinha” me disse para tentar saber dos filhos desse primo. Depois do tal programa de rádio, (soube depois que a nova família, que nunca tinha me visto, me assistiu porque passou também na televisão) peguei carona com um casal russo até poder me enfiar num ônibus, celular ligado, e cheguei ao kibbutz onde a família me esperava. Emocionante! Falei com meus primos em hebraico (de índio) por três dias. Fiquei exausta, mas aconteceu. Na hora da necessidade, não há “e se?” que nos paralise.
Às vezes penso que se conseguirmos baixar o nível de ansiedade sobre o que nos ocorrerá no futuro, e simplesmente confiarmos em nossas intuições, o leque de possibilidades se abre, mostrando portas. Sabia que deveria deixar o Centro de Absorção onde me encontrava após 6 meses, e ali estava minha próxima parada. Eu precisava escolher. Cidade? Kibbutz? Emprego? E a revalidação do diploma? Ah, essa é outra história! Como andava minha energia? O que gostaria de fazer primeiro em Israel? E tive a certeza que - ouvindo apenas a minha própria voz que gritava lá dentro sobre meus limites e possibilidades relembrando-me sobre a nova vida - necessitava, antes de mais nada, acalmar as minhas emoções. Desejei, então, e escolhi sentir-me perto de pessoas que estavam dispostas a me receber, recuperar minha energia perto da natureza, e colocar minhas ideias e sentimentos em ordem. Hoje ainda moro em kibbutz, porque adoro apreciar a obra-prima da natureza ao meu redor. Até quando? Na verdade, não sei. Quem sabe? Também estou aprendendo a aceitar o tempo certo das coisas.
Acredito que mudar, seja lá o que for, é sempre um processo complicado. Nós teimamos em colocar o velho na paisagem do que é novo até descobrirmos que cada momento é único, e a repetição fica em nossa cabeça, demora a parar. Enquanto isso, passamos por uma “faxina”, para que possamos escolher o que desejamos nesse novo contexto. Mas, por mais que doa, vamos combinar, não há nada como se ver superando obstáculos...só para começar uma nova aventura, outra vez, nessa dança que é a vida.

חברה יקרה

 

             חברה יקרה

כבר זמן רב לא החלפנו סודות, אבל רציתי לספר לך שאני מנסה להחזיר קצת מהזמן שבו הייתי ילדה קטנה, זו שאני רואה בתמונות באלבום שלי מדי פעם. ועלה בדעתי לשאול אותך אם יש לך חדר בלגן. את צוחקת, רוצה לדעת מאיפה הוצאתי את הרעיון הזה עכשיו? אני אגיד לך. מדברים כל כך הרבה על הילד הפנימי, שהמשמעות שלו כבר איבדה את הכוח, לא חושבת? חבל! עדיין טוב שהתמונות על הנושא הזה מגיעות אליי למחשבה. את יודעת, יום אחד צחקתי לבד כשהבנתי, בגוף ובנשמה, שאני עדיין אותה מהות. אסביר. עדיין יש לי אינסוף אפשרויות של ביטויים, גם עם כל כך הרבה שינויים פיזיים, רגשיים, מנטליים, רוחניים; במהלך כל המסע של חוויות ויחסים, המגוונים ביותר, למדתי דברים חדשים אינספור, ותראי, חברה, אני עדיין מזהה את עצמי, דרך שטחי הזיכרונות שאני חוצה, עם תכונות שלא השתנו הרבה. ואת יודעת מה? היום, רחוקה ממשברים הטבועים בנעורים, אלה זיכרונות אפילו נעימים ומצחיקים, כי הראייה שלי אחרת.

ואז ראיתי שיצרתי חדר בלגן, שאני קוראת לו בחיבה סטודיו, שבו אני מתכננת יום אחד, מי יודע, לשים שלט על הקיר: "עכשיו מותר!". רציתי לחלוק איתך, אולי כדי לשמוע אותך מספרת שוב את הסיפורים שלך, כמו שעשינו בבלגן של הלבבות שלנו, פעם. הייתי אוהבת לחזור על הנברשת הוורודה, בצורת כוכב, שהייתה לי פעם בחדר, ושאהבתי כל כך; אני חושבת שכבר אין זמן להשיג פסנתר וללמוד לנגן עליו, כמו זה שהביא את אמא קרוב אליי, בחדר שלי, כשזמזמתי ושרקתי מוזיקה קלאסית שהיא ניגנה יפה שם. כל זה מתמצה עכשיו בביקורים במסדרונות הזיכרון כשמכה הגעגועים. זה חלק מהחיים, ואני חושבת שזה יפה שאפשר ללכת לשם מדי פעם, להפעיל איזה מתג בין הצעצועים הפנימיים שלי. אבל בסטודיו שלי יש מוזיקה, כי צלילים וקצבים הם קסומים, ואני לא יכולה בלעדיהם. זה בלי לדבר על כל החפצים שמשקפים אותי: ספרים, המכשירים הקטנים שלנו מכל יום, שולחן כתיבה, עפרונות צבעוניים לצביעת מנדלות, ניירות קטנים ותזכורות על הקירות, חפצים שאני חושבת שהם חמודים, קריסטלים, קטורת, ואפילו לוח ירוק קטן עם גיר ומחק, כדי ללמוד כמו שעשינו פעם, זוכרת? אני רואה שיצרתי פינות, כמה מעשיות, אחרות מקושטות, ואני חושבת שהמקום די חביב. זה בסטודיו שלי שאני עושה את ההתעמלות האנרגטית שלי (תערובת של תרגילים פיזיים שלמדתי במהלך החיים), שרה, שורקת, רואה את הסרטים שלי, כותבת, ומזינה את הילדה הקטנה שגרה שם.

בעולם הזה של בחירות, שבו כמה נשכחו קצת, זה נכון, אני מבינה שאני כבר שולטת בקולון הביקורתי שספגתי והפכתי לשלי. וחברה, אני אספר לך סוד: אני משתחררת ממנו! אני כבר יכולה לטעות ולצחוק טוב אחר כך, ואם אני כותבת לך עכשיו, זה כי אני מתגעגעת אליך צוחקת איתי, כדי שדרך הקול של הצחוקים האלה נחגוג את הניצחונות שלנו בחיים האלה.

תעני, בסדר? ספרי לי גם על הילדה הקטנה שלך, אני אשמח לדעת איפה היא מסתובבת.

חברה יקרה שלי,

איזה שמחה עצומה לקבל את המכתב שלך! הלב שלי התחמם ועלה לי חיוך על הפנים בקריאת כל מילה. זה כאילו הזמן לא עבר ואנחנו חוזרות להיות יושבות על הרצפה בחדר, חולקות סודות וצוחקות עד שכואב הבטן. התגעגעתי כל כך לזה.

ואיזה רעיון נפלא זה של "חדר הבלגן" שלך, או יותר נכון, הסטודיו שלך! אהבתי את השם ועוד יותר את השלט שאת מתכננת: "עכשיו מותר!". זו האמת הכי טהורה. מגיע רגע בחיים שאנחנו מבינות שהרשות היחידה שבאמת חשובה היא שלנו. ואיך משחרר זה להיפטר מהקולון הביקורתי הזה, לא? גם שלי הציק לי יותר מדי זמן, אבל כמוך, אני לומדת להנמיך את הווליום שלו ולהגביר את הקול של הצחוק שלי.

התיאור שלך של הסטודיו העביר אותי לשם. אני יכולה לראות את הפינות, את הספרים, את העפרונות הצבעוניים, את הקריסטלים ואפילו את הלוח הירוק עם הגיר. איזה מקום מלא נשמה, השתקפות אמיתית של מי שאת. זה מקדש לילדה הקטנה שלך, מרחב שבו היא יכולה להיות חופשייה, יצירתית ובעיקר שמחה.

שאלת על הילדה הקטנה שלי... אה, היא מסתובבת כאן, נוכחת יותר מתמיד. הרבה זמן החבאתי אותה קצת, חשבתי של"מבוגרת האחראית" אין מקום בשבילה. אבל כמוך, הבנתי שהמהות היא אותו דבר. הילדה הקטנה שלי עדיין אוהבת להסתכל על העננים ולמצוא צורות של חיות, עדיין מתרגשת מריח הגשם על האדמה ועדיין יש לה רצון בלתי נשלט לדרוך על שלוליות (ולפעמים, אני נותנת לה לעשות את זה).