3 בגילי... 
בגילי… התזונה הפכה לשיחה אינטימית. לא רק על מה שאנחנו אוכלים, אלא גם על מה שאנחנו סופגים מן המידע שמלווה אותנו לאורך החיים. אין מדובר בחזרה למי שהייתי בגיל 40 או 50. מדובר בכיבוד מי שאני עכשיו, בחיים בגוף שיש לי היום, ובמתן מקום לכל השינויים שמגיעים בשלב הזה. אני לומדת שגם גבולות מסוימים פותחים בפניי אפשרויות אחרות; שהבריאות האמיתית שלי בגיל הזה היא לא לצאת למלחמה באוכל, אלא לבחור מזונות בחיבה, להתבונן בגופי ברוגע ובכבוד. אני מבקשת לשמור על ההנאה, ביצירתיות וללא הגבלות חסרות משמעות.
בגילי רכשתי את השכל הישר שלא לכפות על עצמי דיאטות, מפני שהחלק הקשה ביותר בתזונה אינו מה לאכול, אלא להקשיב לגוף מבעד לרעש הפרסומות שצצות כיום באינטרנט. הגוף שלי הוא מעין מבקר תיאטרון. הוא צופה בהכול, מבחין בהכול, ואינו מוחא כפיים לכל דבר. שיווק? הוא יוצא באמצע ההצגה. הוא אפילו לא מחכה למערכה השנייה.
הגוף שלי אינו קורא פרסומות ואינו עוקב אחר אופנות. אבל הוא אומר דבר אחר: “כבד אותי. התבונן בי. הקשב לי. כבר ראינו יותר מדי הצגות גרועות מכדי להמשיך להאמין להבטחות שעל כרזות מוארות.”
השיווק אומר שאנשים מבוגרים צריכים לעשות שלל דברים: להפסיק לאכול פחמימות, להיכנס לקטוזיס, לצום, לחפש תוספי תזונה יקרים להחריד, ואפילו להפוך לספורטאים. אבל הגוף שלי מבין רק אם טוב לו, ומעניק לי תחושת רווחה כשהוא מרגיש קל ומשזוכים בו לכבוד. החלטתי לא ללכת בעקבות המפעל הזה של פחד מן הגיל ומן האוכל, אלא לסמוך על שיקול דעתי כדי להעריך מידע רציני — מידע שנרכש מתוך ניסיון החיים ומתוך חוכמה — ובמידת הצורך לפנות לאיש מקצוע компетנטי, ולא לעוד סוחר באמונה.
התחלתי להעניק לתזונה כיוון אמנותי. בלי אפליקציות. בלי קנאות. בלי ימים של עונש. בלי “יום זבל”. כי זבל… אני לא אוכלת. אני אוכלת פשטידה, עוגת חגיגה. ואני אוכלת בשמחה.
אני משתעשעת במטבח: עדשים שחורות עם אטריות אורז — גרסה ישראלית למרק השעועית עם אטריות הדקיקות של ילדותי; גבינה עם תמרים — הגרסה הישראלית שלי לגויאבדה עם גבינה. התחלתי לאכול רק כשאני רעבה, ואימצתי את החשיבות של אכילה מזדמנת, ולא של פיצוי על שעמום, אף שגם זה יכול לקרות. אלה החיים. זה שוקולד, זו פריכות בסלט, זה רוטב טעים, זו הנאה ללא רגשות אשם.
כי בגילי, מה שמזיק אינו הבריגדיירו במסיבה — אלא האשמה שמגיעה אחריו. מעולם לא הסכמתי ללכת למסיבה ולא לאכול עוגה. ואני לא מתכוונת להתחיל עכשיו.
אני רוצה חיים טעימים, מלאי טעם והומור. זהו החלק שמבינים רק… כשמגיעים עד לכאן. להאט, לנשום, להרגיש, להתעמל בתנועות עדינות — וגם במחשבות — ולשחרר את כובד הציפיות שלפיהן הזדקנות פירושה רק לאבד כוח, יופי, חשיבות והנאה.
הזדקנות פירושה גם להרוויח. לשלב חוכמה באורח החיים. לזכות בחופש ובאומץ לומר “לא”. וגם לומר “כן”. להרגיש הנאה מן הזמן ומן הדברים הקטנים, ולהיות מסוגלת להביט בחיים… ולחייך… כי הגענו עד לכאן.
Nenhum comentário:
Postar um comentário