**כותרת: הרהורים על "קן ריק"**
במרפסת שלי, על קורת תקרה, התיישבה ציפור, אמא לעתיד. ובכן, שם היא דגרה על ביציה, אחת אפילו נשברה ונפלה, אבל החיים נמשכים, והיא הייתה שם. מדי פעם, היא נעלמה, לא יודע, אולי יצאה לסיבוב בין העצים היפים באזור. אחר כך חזרה לקן מרוכזת במשימתה לדגור על הביצים. בזמן שאני התבוננתי באותם עצים יפים מהמרפסת שלי בכל בוקר, עקבתי אחר התהליך. אפילו חקרתי, ונודע לי שבתוך עשרים יום פחות או יותר הגוזלים יופיעו. יום אחד, הרמתי את מבטי וראיתי עוד שני פרצופים קטנים של ציפורים. שמחתי לראות את המשפחה החדשה מצטופפת על הרעף. כמה ימים לאחר מכן אחד הגוזלים כבר עזב. באופן טבעי, הוא פרש כנפיים ועף. אבל אחיו נשאר. שמתי לב שהוא ניסה לעוף, נפנף קלות בכנפיו, וויתר, חזר לקן. לקח לו עוד יום או יומיים לעזוב. אמו באה מדי פעם לבדוק איך הדברים מתנהלים, נתנה אוכל מקור למקור לגוזל שלה והלכה. ויום אחד, גם הוא, הציפור השנייה, עזב. הקן נשאר ריק.
נושא הקן הריק מזכיר לנו בדרך כלשהי את חלוף הזמן. אנו מוזמנים לעוף מחדש בדרכים שעברנו בחיים האלה, להתמודד עם כמה פרידות, להעריך מחדש גבולות ואפשרויות. לפעמים אנו מקדישים מעט תשומת לב למסרים של הטבע, ומחמיצים שיעורים על החיים במה שמקיף אותנו.
אני מניח שתקרת המרפסת שלי הוערכה היטב בחדשות הציפורים באזור, כי מיד לאחר מכן הגיעה אמא חדשה עם ביציה, שהתמקמה באותו מקום, שלא פורק. אולי זו הייתה אותה אחת, איך נדע? באופן מוזר, ראיתי מחלון אחר בבית צינור עם שתי ביצים נטושות, כבר ימים. אולי גם בעולם העופות קורים דברים כאלה: דחייה הורית ונטישה.
בכל מקרה, הגענו לעיקר: איך לתת משמעות חדשה לדחייה ולנטישה כשמדברים על קן ריק? אלה ילדים שגדלים, עבודות שמסתיימות, הזדקנות, אבל אולי הנטישה הגדולה ביותר היא שלנו כלפי עצמנו, ברגע זה, כשאנחנו לא מסוגלים להרגיש את רגשותינו. אה, געגוע. תהליך טבעי שמראה שמשהו טוב מאוד היה חלק מחיינו פעם. אני יודע, זה כואב, אנחנו רוצים עוד, שוב. מהכל. לפעמים אני חושב שאם היינו יכולים להרוג את הגעגוע לכל מה שיפה שחווינו בו זמנית, זה היה כמו להשתמש בכל התבלינים מהמטבח יחד במנה אחת. זה בטח יהיה נורא! ואני יודע שקשה לקבל שאין דרך לחזור אחורה בזמן בדיוק כמו שהדברים היו. כשדמות ששיחקנו הופכת למיושנת, זה הזמן לחפש דרך חדשה להגשמה. זה יכול לכאוב קצת, אבל זה גם סימן שזה הצליח, הילדים למדו לעוף, ועכשיו זה הזמן לטיסה שלנו, אם הקן התרוקן. משימה הושלמה? כן, החלטות חדשות יתקבלו, כיוונים חדשים יופיעו.
שונה מדחייה, אנחנו מדברים על התקדמות. זה הזמן ליצור סגנון חיים אחר, ללמוד על החברה של עצמנו ועל הבחירות החדשות. הגעגוע? ובכן, אולי עלינו לתת לזיכרונות הטובים שלנו להאיר את הדרך, כי זה גורם לנו לחייך, זה נעים לחיות מחדש רגעים טובים, ולדעת למה היינו מסוגלים. אבל אל לנו לתת להם להחליף את מה שיש לנו לפנינו כאן ועכשיו, גם אם אלה אתגרים, כי הם גורמים לנו להתפתח.
Nenhum comentário:
Postar um comentário