לָצֵאת מֵאֲזוֹר הַנּוֹחוּת? קַל לְהַגִּיד...

 

לָצֵאת מֵאֲזוֹר הַנּוֹחוּת? קַל לְהַגִּיד...

כְּמִין מַנְטְרָה, בְּהַרְצָאוֹת מוֹטִיבַצְיוֹנִיּוֹת, בְּטִפּוּלִים, בַּעֲצוֹת שֶׁל חֲבֵרִים וּמַכָּרִים, וַאֲפִלּוּ בְּשִׂיחוֹת בְּבָתֵּי קָפֶה, אֲנַחְנוּ שׁוֹמְעִים "צֵא מֵאֲזוֹר הַנּוֹחוּת שֶׁלְּךָ!"... וְעוֹנִים: "אָהּ, קַל לְהַגִּיד...". הַאִם זֶה כָּךְ? כְּשֶׁאֲנַחְנוּ מְקַבְּלִים הַחְלָטוֹת, אֲנַחְנוּ מַתְחִילִים בְּהֲכָנוֹת לִפְעֻלּוֹת שֶׁאוּלַי לֹא יִסְתַּיְּמוּ אִם הֵן יְיֻרְטוּ עַל יְדֵי מַנְגָּנוֹן הִשָּׁרְדוּת שֶׁנִּבְנָה לְאוֹרֶךְ הָאֵבוֹלוּצְיָה שֶׁלָּנוּ. אֲזוֹר הַנּוֹחוּת עָשׂוּי מִמַּה שֶּׁאֲנַחְנוּ מַכִּירִים, מִמַּה שֶּׁגּוֹרֵם לָנוּ לְהַרְגִּישׁ בְּטוּחִים עַל הַקַּרְקַע שֶׁאֲנַחְנוּ דּוֹרְכִים עָלֶיהָ, וּמוֹנֵעַ מֵאִתָּנוּ לְהָפוֹךְ אֶת הַמַּתֵּג כְּדֵי לָתֵת לַפַּחַד לְהִכָּנֵס. וְאִם הַפַּחַד יָכוֹל לְהַזְהִיר אוֹתָנוּ מִפְּנֵי הַצֹּרֶךְ בְּהֲגָנָה, הוּא גַּם יָכוֹל לְהִתְקַבֵּעַ, עַקְשָׁן, וּלְחַפֵּשׂ שֻׁתָּפוּת בַּעַצְלָנוּת, בְּדַחְיָנוּת וּבְתֵרוּצִים שֶׁהַמֹּחַ מְיַצֵּר, וְלִיצוֹר כֹּחַ הִתְנַגְּדוּת לְשִׁנּוּי. זוֹ, בִּפְעִילוּת מְלֵאָה, גּוֹרֶמֶת לָנוּ לִדְחוֹת וְאַף לְבַטֵּל תָּכְנִיּוֹת חֲלוֹמוֹת. וְעוֹד, כְּתוֹצָאָה מִכָּךְ, אֲנַחְנוּ שׁוֹמְרִים בְּתוֹכֵנוּ אֶת חֶרְדַּת הַוִּתּוּר, שֶׁגּוֹרֶמֶת לָנוּ לַחֲזוֹר עַל מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא רוֹצִים בְּחַיֵּינוּ לָנֶצַח.

וְהַאִם כְּלָל "1, 2, 3 וְקָדִימָה" עוֹבֵד? הַאִם הוּא עוֹזֵר לָנוּ לְהָבִין אֶת הַהֶבְדֵּל בֵּין זְהִירוּת נְחוּצָה לְשִׁתּוּק הַמִּתְחַפֵּשׂ לִזְהִירוּת? הַאִם הוּא מְשַׁלֵּב בְּמַעֲשֵׂינוּ פְּעֻלָּה מִיָּדִית לְלֹא מַחְשָׁבָה וּלְלֹא מַשָּׂא וּמַתָּן עִם הַסִּבּוֹת שֶׁהַמֹּחַ הַיְּצִירָתִי מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן כְּדֵי לְחַבֵּל בְּתָכְנִיּוֹת שִׁנּוּי? חֲכָמִים אוֹמְרִים שֶׁאֶפְשָׁר לְהַרְגִּישׁ פַּחַד וְלִפְעֹל בְּכָל זֹאת! וְשֶׁאֹמֶץ, כְּמוֹ כָּל שְׁרִיר, מִתְחַזֵּק עִם הַשִּׁמּוּשׁ. וְעוֹד, הֵם אוֹמְרִים שֶׁשָּׁלֹשׁ שְׁנִיּוֹת הוּא בְּדִיּוּק הַזְּמַן שֶׁלּוֹקֵחַ לַמֹּחַ שֶׁלָּנוּ לְהַפְעִיל אֶת מַנְגְּנוֹנֵי הַחַבָּלָה הָעַצְמִית, בִּזְמַן שֶׁאֲנַחְנוּ עֲדַיִן בְּשֶׁטַח הָאֹמֶץ הָאִימְפּוּלְסִיבִי. אַחֲרֵי זֶה, אֲנַחְנוּ נִכְנָסִים לִשְׂדֵה הַמּוּקָשִׁים שֶׁל תֵּרוּצִים רַצְיוֹנָלִיִּים, שֶׁל חוּטִים חֲשׂוּפִים, שֶׁל "אֲבָל מַה אִם...", "עָדִיף לְחַכּוֹת קְצָת...", "לֹא נוֹגְעִים בִּקְבוּצָה מְנַצַּחַת...", "כְּדַאי שֶׁתִּתְכּוֹנֵן טוֹב יוֹתֵר קֹדֶם...", אוֹ "חָשַׁבְתָּ מַה יִקְרֶה אִם זֶה יִשְׁתַּבֵּשׁ?", וְ... הַפְּרוֹיֶקְטִים שֶׁלָּנוּ חוֹזְרִים לַמְּגֵרוֹת.

לַמְרוֹת שֶׁהֵם קוֹלוֹת מְגִנִּים בִּרְגָעִים מְסֻיָּמִים, הֵם לֹא צְרִיכִים לִמְנֹעַ מֵאִתָּנוּ לְגַלּוֹת לָמָּה אֲנַחְנוּ בְּאֱמֶת מְסֻגָּלִים. כְּלָל "1, 2, 3 וְקָדִימָה!" מַזְכִּיר לָנוּ שֶׁעִם קְפִיצוֹת קְטַנּוֹת אֲנַחְנוּ בּוֹנִים אֶת הַבִּטָּחוֹן לְשִׁנּוּיִים גְּדוֹלִים, וְחוֹוִים דֶּרֶךְ שׁוֹנָה לִפְנֵי שֶׁהַפַּחַד מִתְבַּסֵּס לְגַמְרֵי. אָז? הֶחְלַטְתֶּם לְהִשְׁתַּנּוֹת? חַיְּכוּ וְדַקְלְמוּ אֶת הַמַּנְטְרָה שֶׁלָּכֶם: 1, 2, 3... וְקָדִימָה!

SAIR DA ZONA DE CONFORTO? FALAR É FÁCIL...

SAIR DA ZONA DE CONFORTO? FALAR É FÁCIL... 

Como uma espécie de mantra, em palestras motivacionais, nas terapias, nos conselhos de amigos e conhecidos, e até em bate-papos nas cafeterias, escutamos “Saia da sua zona de conforto!” e respondemos: “Ah, falar é fácil...”. Será? Quando tomamos nossas decisões, iniciamos preparativos para ações que podem não se concluir se forem interceptadas por um mecanismo de sobrevivência construído ao longo de nossa evolução. A zona de conforto é feita daquilo que conhecemos, do que nos faz sentir seguros no chão onde pisamos, evitando virarmos a chave para deixar entrar o medo. Mas, se o medo pode nos avisar sobre a necessidade de proteção, ele também pode se fixar, teimoso, buscando parceria na preguiça, na procrastinação e nas desculpas que a mente produz, criando uma força de resistência à mudança. Esta, em plena atividade, nos faz adiar e até cancelar planos sonhados. No entanto, como sequela, mantemos em nós a angústia da desistência, que nos mantém repetindo eternamente aquilo que não mais desejamos em nossas vidas.  

E a regra do “1,2,3 e já” funciona? Será que nos ajuda a compreender a diferença entre cautela necessária e paralisia disfarçada de prudência? Integra em nossos atos a ação imediata sem pensar e sem negociar com as razões que a mente criativa usa para sabotar os planos de mudança? Dizem os sábios que é possível sentir medo e agir mesmo assim!  E que a coragem, como qualquer músculo, se fortalece com o uso. E mais, dizem que três segundos é exatamente o tempo que nosso cérebro leva para ativar os mecanismos de autossabotagem, enquanto ainda estamos no território da coragem impulsiva. Depois disso, entramos no campo minado das desculpas racionais, dos fios desencapados, dos “mas e se...”, “melhor esperar um pouco...”, “não se mexe em time que está ganhando...”, "você deveria se preparar melhor primeiro...", ou "já pensou se dá errado?", e ... nossos projetos voltam para as gavetas.

Apesar de essas serem vozes protetoras em alguns momentos, não devem nos impedir de descobrir do que somos realmente capazes. A regra do "1, 2, 3 e já!" nos lembra que é com pequenos saltos que construímos a confiança para grandes transformações, e experimentamos um caminho diferente antes que o medo se instale completamente. Então? Decidiu mudar? Sorria e recite o seu mantra: 1, 2, 3... e já! 

Um Processo Lento, Mas Cheio de Significado/תהליך איטי, אך מלא משמעות

 

Um Processo Lento, Mas Cheio de Significado

Shalom (שלום), queridos leitores!

É com grande alegria que venho compartilhar uma pequena atualização sobre nosso blog. Como alguns de vocês já devem ter notado, estamos trabalhando na tradução de nossos textos para o hebraico. É um processo que avança lentamente, como quem aprecia cada palavra e busca o significado mais profundo em cada frase.

O hebraico, com sua beleza milenar e profundidade, exige de nós um cuidado especial. Cada texto traduzido é como uma pequena jornada entre culturas e pensamentos. Por isso, peço um pouco de paciência enquanto seguimos nesse caminho de tradução, savlanut (סַבלָנוּת) como se diz em hebraico.

Suas visitas e leituras são o que dá vida a este espaço. Todá rabá (תודה רבה) - muito obrigada por cada momento que você dedica a estas reflexões. Ficarei imensamente feliz em receber seus comentários, impressões e pensamentos sobre os textos. Seu feedback é como uma conversa que continua além das palavras escritas.

Espero que as traduções, mesmo chegando aos poucos, possam abrir novas perspectivas e diálogos. Afinal, cada idioma carrega consigo uma forma única de ver o mundo.

Lehitraot (להתראות) - até breve!

תהליך איטי, אך מלא משמעות

שלום, קוראים יקרים!

בשמחה רבה אני משתפת אתכם בעדכון קטן על הבלוג שלנו. כפי שחלקכם אולי כבר שמתם לב, אנחנו עובדים על תרגום הטקסטים שלנו לעברית. זהו תהליך שמתקדם לאט, כמו מי שמעריך כל מילה ומחפש את המשמעות העמוקה ביותר בכל משפט.

העברית, עם יופייה העתיק והעומק שלה, דורשת מאיתנו תשומת לב מיוחדת. כל טקסט מתורגם הוא כמו מסע קטן בין תרבויות ומחשבות. לכן, אני מבקשת מעט סבלנות בזמן שאנחנו ממשיכים בדרך התרגום הזו.

הביקורים והקריאות שלכם הם מה שנותן חיים למרחב הזה. תודה רבה על כל רגע שאתם מקדישים להרהורים אלה. אשמח מאוד לקבל את ההערות, הרשמים והמחשבות שלכם על הטקסטים. המשוב שלכם הוא כמו שיחה שממשיכה מעבר למילים הכתובות.

אני מקווה שהתרגומים, גם אם הם מגיעים לאט, יוכלו לפתוח נקודות מבט ודיאלוגים חדשים. אחרי הכל, כל שפה נושאת איתה דרך ייחודית לראות את העולם.

להתראות!

סִיפּוּר עַל צִיפּוֹר

 #

                                    סִיפּוּר עַל צִיפּוֹר

יוֹם אֶחָד מָצָאתִי שְׁנֵי גּוֹזָלִים שֶׁנָּפְלוּ עַל רִצְפַּת הַמִּרְפֶּסֶת שֶׁלִּי. הֵם כִּמְעַט מֵתוּ, וְאֶחָד לֹא שָׂרַד. הֶחְלַטְתִּי לָקַחַת אֶת הַשֵּׁנִי, וְנִזְכַּרְתִּי לֹא לָגַעַת בּוֹ יָשִׁיר בַּיָּדַיִם שֶׁלִּי. מִישֶׁהוּ אָמַר לִי פַּעַם שֶׁאִם זֶה יִקְרֶה, הָאֵם תִּדְחֶה אוֹתוֹ. זֶה הִטְרִיד אוֹתִי, וֶאֱמֶת אוֹ לֹא, הֶאֱמַנְתִּי. אַחֲרֵי הַכֹּל, מָה יָדַעְתִּי עַל הַנּוֹשֵׂא? עִם כַּפִּית פְּלַסְטִיק הִצְלַחְתִּי לְהָבִיא אוֹתוֹ קָרוֹב אֵלַי, וְנָתַתִּי לָאִינְטוּאִיצְיָה לְהַנְחוֹת אוֹתִי. טִפְטַפְתִּי מַיִם בְּטִיפּוֹת עִם תַּמְצִית פְּרָחִים לְהַצָּלָה, וְהוּא הֵגִיב. בְּהִתְלַהֲבוּת, הִמְצֵאתִי טִיפּוּל: שַׂמְתִּי אֶת הַצִּיפּוֹר הַקְּטַנָּה בָּאֲדָמָה בְּתוֹךְ עָצִיץ גָּדוֹל שֶׁבּוֹ נְטוּעָה לַבֶּנְדֶר; חָקַרְתִּי עַל הַאֲכָלַת גּוֹזָלִים מֻצָּלִים, וּמָעַכְתִּי בְּפַקּ קְצָת מֵהַמָּזוֹן שֶׁל אַרְגּוֹס, כֶּלֶב הַמִּשְׁפָּחָה, וּבְאַחֵר שַׂמְתִּי מַיִם. בַּלַּיְלָה, הֵבֵאתִי אוֹתוֹ לְחַלּוֹן שֶׁל אֶחָד הַחֲדָרִים, עִם רֶשֶׁת, כִּי יֵשׁ חֲתוּלִים שֶׁמְּבַקְּרִים בַּמִּרְפֶּסֶת. כָּל בֹּקֶר, הָלַכְתִּי לְחַפֵּשׂ אֶת פִּיוּפִיוּ (הַשֵּׁם שֶׁלּוֹ עַכְשָׁיו), כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה בָּאֲדָמָה תַּחַת צֵל הַלַּבֶּנְדֶר.

זֶה עָבַד. בַּפִּינָּה הַחֲדָשָׁה שֶׁלּוֹ, שַׂמְתִּי לֵב שֶׁהוּא לֹא רַק שָׂרַד, אֶלָּא גָּדַל, וְיוֹתֵר מִזֶּה, קִיבֵּל בִּיקּוּרִים שָׁם מִצִּיפּוֹרִים גְּדוֹלוֹת יוֹתֵר, שֶׁבְּפַנְטַזְיָה שֶׁלִּי קָרָאתִי לָהֶן הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלּוֹ. הוּא הוּזַן שָׁם עַל יְדֵי הַמְּבַקְּרִים הָאֵלֶּה! אָז הֶחְלַטְתִּי לְאַמֵּן אוֹתוֹ לָעוּף. נֶהֱנֵיתִי לְטַפֵּל בְּפִיוּפִיוּ, וּבַשָּׁלָב הַזֶּה, כַּמָּה חֲבֵרוֹת כְּבָר עָקְבוּ, צוֹחֲקוֹת, אַחַר הַתַּהֲלִיךְ. כָּל יוֹם הֵרַמְתִּי אוֹתוֹ עִם כַּפִּית, שָׁם לְיַד הָאֲדָמָה, הוּא נִפְנֵף בַּכְּנָפַיִם וְחָזַר לָאֲדָמָה. הוּא הִשְׁתַּפֵּר יוֹתֵר וְיוֹתֵר, זָרִיז יוֹתֵר, וַאֲפִילוּ כְּבָר עָמַד עַל שְׂפַת הֶעָצִיץ, יוֹשֵׁב, עוֹשֶׂה מָה שֶׁכָּל הַצִּיפּוֹרִים עוֹשׂוֹת: נוֹחֲתוֹת. "הוּא עֲדַיִן לֹא מוּכָן לָעוּף", אָמַרְתִּי לַחֲבֵרוֹת. וְהִנֵּה, בְּאֶחָד הַצָּהֳרַיִם, כְּשֶׁנִּכְנַסְתִּי לַמִּרְפֶּסֶת עִם אַרְגּוֹס (כֶּלֶב עֲנָק שֶׁשּׁוֹקֵל יוֹתֵר מִ-40 קִילוֹ), וְשֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הִתְעָרֵב עִם פִּיוּפִיוּ, הַדְּבָרִים הִשְׁתַּנּוּ. אֲנִי לֹא יוֹדַעַת אִם הוּא חָשַׁב שֶׁהַצִּיפּוֹר חָצוּף מִדַּי וְשֶׁכְּבָר הִגִּיעַ הַזְּמַן לְסַיֵּם אֶת הַפִּינּוּק שֶׁלּוֹ, אֲבָל הָאֱמֶת הִיא שֶׁכְּשֶׁרָאָה אֶת פִּיוּפִיוּ יוֹשֵׁב, רָגוּעַ, רַק חָסֵר לוֹ לִשְׁרֹק, בְּאִימְפּוּלְס עָבַר לְפָנַי וְנָבַח לוֹ בַּפָּנִים כָּךְ שֶׁאֲפִילוּ אֲנִי נִבְהַלְתִּי. וּמֵהַבֶּהָלָה, הַצִּיפּוֹר עָף בִּמְהִירוּת, יָפֶה, הָרְחֵק.

פִּיוּפִיוּ כְּבָר הָיָה מוּכָן, אֲבָל כְּמוֹ שֶׁקּוֹרֶה לָנוּ הַרְבֵּה פְּעָמִים, אֲנַחְנוּ מַמְשִׁיכִים לִדְחוֹת, מַמְשִׁיכִים לְהִשָּׁאֵר... רַק כְּשֶׁאַרְגּוֹס הִכְרִיז עַל סוֹף הַקַּו, הֵבַנְתִּי שֶׁהַמִּשִּׂימָה כְּבָר הוּשְׁלְמָה יוֹתֵר מִדַּי.

 

חוסן - סדר היום

אנחנו חיים בזמנים קשים. בכל פינה בכדור הארץ מקיפים אותנו אתגרים הבאים או מבני האדם ומהקונפליקטים שלהם ברמות שונות, או מהטבע עצמו שמתמרד. מצבים מסוכנים, מסוכנים, מוציאים אותנו במהירות מאזורי הנוחות, וגורמים לשינויים רציניים למדי בחיינו. ואם אין דרך לברוח ממה שאנחנו מרגישים מול איומים קבועים ומפתיעים כאלה, בואו נסכים שלהתנגד לזעזועים כאלה ולקבל החלטות דחופות ברגעים כאלה זה לא דבר לחובבים.

החכמים אומרים שחוסן הוא היכולת לחזור למצב הרגיל שלנו. ואני שואל: מה המילה רגיל אומרת בימינו? מה היא נקודת האיזון בין המתחים שחוזרים על עצמם, בלתי צפויים ומחייבים אותנו להיות ערניים כל הזמן, לבין מינימום של הרפיה? אז, למטרות הרהור, נגיד שחוסן כרוך בסוג מיוחד של ניהול, בתחום השליטה ברגשות. נשימות, מדיטציות, הרהורים ושיחות עם חברים, תרגילים פיזיים ונפשיים, מוזיקה, לימודים, כניסה לקבוצות מקוונות או לא, קריאות, מתן משמעות מחדש לערכים ואמונות, טכניקות אלטרנטיביות ואנרגטיות פנים אל פנים או מרחוק המגוונות ביותר, ואחרות, שמטרותיהן כוללות מציאת האומץ להמשיך לכיוון הנורמליות הזו.

אני זוכר ספרים ועדויות שבהם המחברים מספרים לנו שההתגברות שלהם, במצבים שונים, התרחשה כשהפחד הפך לאומץ, פשוט כי החלופה היחידה שהייתה קיימת הייתה זו. אם האומץ נוהג להופיע בשעת העימות, הכל מצביע על כך שלא מועיל לכחד את הפחד. הוא בלתי נמנע, ועלינו לתת לו ללמד אותנו על החיזוק שאנחנו צריכים, להפוך אותנו למיומנים בהפיכות של הנקודות החלשות שלנו. זו לא משימה פשוטה, אבל כך מגייסים את המשאבים לאתגרים הבאים, פותחים את הדלת לסוג של נשימה שנייה. אחד, שניים, שלושה וכבר... החיים ממשיכים!

O MEDO DE SENTIR MEDO

O MEDO DE SENTIR MEDO

Certo dia, numa conversa com amigos, alguém disse que tinha medo de sentir medo. Surgiram alguns comentários, a respeito das vezes que receamos isso ou aquilo, sobre traumas antigos e aprendizagens na infância, mas todos concordaram que esse é um medo antecipado e que traz consigo um efeito paralisante, pois no mundo interno as ameaças estão realmente acontecendo no momento presente. Na nossa conversa também lembramos de quando terapeutas indicavam um exercício para pessoas que iriam fazer palestras com o tal medo de sentir medo. Elas deveriam escrever todas as situações catastróficas que poderiam ocorrer no tal evento, exagerando bem, e fazer essa leitura em voz alta várias vezes por dia. As situações então se tornavam absurdas, e até cômicas, com um tal de tropeçar, pessoas rindo do palestrante, roupas rasgadas, etc, Funcionava? Claro, desde que as pessoas soubessem sobre o que iriam falar.

Mas, lembrança à parte, em regiões de conflitos, em estados de guerra, as coisas são muito diferentes. E como! As situações absurdas se tornam reais, imprevisíveis, e não é imaginação. Os traumas, além de não serem antigos, ainda estão acontecendo! São atualizados a cada momento com as novas informações sobre escaladas perigosas da violência. Sustos acontecem, e então, todas aquelas teorias, (o vício das mentes que amam discutir o sexo dos anjos), não dão conta do tal medo de sentir medo. Como uma espécie de segundo fôlego, acontece um tipo de anestesia necessária à sobrevivência, não somente física, mas também emocional. E, junto com ela é criado um novo jeito de se ficar atento, uma cautela para evitar relaxamentos longos ou profundos, e ao mesmo tempo buscar um ponto de equilíbrio, para que não se sucumba totalmente ao estresse enquanto são assimiladas as medidas de proteção. Isso sem falar na tristeza e nos outros sentimentos que desaguam e nos fazem chorar, mas isso fica para outro momento.

Vamos tentando substituir o medo de sentir medo retirando de nossas bagagens existenciais as respirações e os suspiros que acalmam os ânimos, os exercícios que prometem fortalecimento em vários níveis, as atividades envolventes que distraem os pensamentos indesejados, e o que mais conseguirmos inventar. A ideia é alcançar, pelo menos por algum tempo, a abertura para a vida que segue, no aqui e no agora. E vamos combinar, de preferência abrindo o coração para a esperança de que haja justiça, de que haja paz!